המכונית קיפצה בדרך העקלקלה. יחזקאל ישב שם, עם אזיקים, בין שתי שוטרים משופמים. לעצמו כמעט ולא דאג- הרי הם חייבים לשחרר אותו תוך שבוע ימים, או יותר ( "אם לא ימות במהלך החקירה" הירהר באירוניה). לאביאל דאג. הפחד כירסם את ליבו כמו תולעת ומחשבות איומות עלו בראשו. הוא סילק אותם וצייר תמונת מצב. "אני אהיה בכלא, אסביאל מבוקש, וכנראה מתחבא באיזה מקום. ירחמיאל נשאר עם הוריו. הוא יודיע למישהו שהוא נעצר. אנשי ההגנה ידעו ו..." עד כאן הצליח לצייר. אך העתיד לוט בערפל.
הם הגיעו לבניין קודר. "בית המעצר- בת ים" היה כתוב בשלט. הוא נדחף מהמכונית לבניין. תוך זמן קצר הגיע לתא קטן, מבודד. סורגים שחורים הקיפו אותו. הוא היה באמצע המזדרון, ונראה כמיועד להעמיד את העצירים במצב מבייש הדומה לקוף בכלוב, שכולם מביטים בו. הוא נדחף לתא השחור. האזיקים הוסרו ממנו וחייל נותר לעמוד ליד התא הנעול. "הם מתייחסים אלי כמו לרוצח" הירהר. הוא חשב על אימו, שלא צעירה, ובוודאי דואגת לו, ולאביאל. ואולי, אולי גם ירחמיאל במעצר, אולי כלאו גם את הקטין בן השש עשרה באזור. אולי.
הוא נאנח ונשכב על הדרגש בצד. מחר יעבור חקירה, ועינויים מהחיות אדם האלו. הוא חייב להתכונן למחר. חייב.
הוא שמע צעדים, המון צעדים. לפניו עמדו כמה חילים בריונים שסימנו לו בידיים לבוא איתם. שוב אזיקים על הידיים והרגליים, והוא בחוץ. מלווה במשמר קפדני.
חדר החקירות היה קטן. בריטי משופם ישב שם, כולו נודף ערמומיות.
"או, הנה אתה. פרחח צעיר שלי" אמר וחיכך ידיו זו בזו. החיילים יצאו והוא סימן לו להתיישב. "אני חייב להגיד לך שאיתי אין חוכמות. או שתזמר, או שתמות מעינויים" איים עליו. הוא התיישב ושאף אוויר סיגריה גדולה. "היכן אביאל" שאל. ניכר היה שלמד עיברית היטב. זה לא שימח אותו. "איני יודע" אמר. "היכן אביאל" הרעים שוב קולו. יחזקאל ענה את אותה תשובה, בשקט. החוקר השתולל מזעם. "אתה לא תצא מפה חי" איים עליו.
יחזקאל הלך מותש. החקירה, העינויים והשעה- שתיים בלילה, הסבירו היטב את תשישותו. אילו ידע היכן אחיו- לא היה מספר. והוא הרי לא יודע!
הוא נכנס לחדר וחיכה שיורידו לו את האזיקים. גופו היה כאוב ומלא סימנים כחולים, וזוהי רק ההתחלה. לפניהם הפגין אומץ, אולם ליבו זעק מכאב.
"וזה" אמר החוקר המשוגע בסוף העינויים המכאיבים "זה החלק הכי פחות כואב" אמר ושן הזהב נצצה בפיו.
החשש שלא יחזיק מעמד התגנב לליבו. חשד לא מופרך.
@@@
ירחמיאל חיכה עד שמכונית המשטרה תעבור. אחר הרגיע את אמו ורץ למפקד במהירות מוכפלת מקצבו הרגיל. "עצרו את אחי, את יחזקאל..." הצליח להתנשף כשהגיע לראובן. ליבו פעם במהירות.
"מה?" זינק ראובן מהספה, מפיל את כוס המים מברכיו המים נשפכו על הריצפה.
ירחמיאל ייצב את נשימתו. "היום, עשו אצלנו חיפוש. לא מצאו כלום- אבל חושדים ביחזקאל במשהו, כנראה חושבים שהוא יודע משהו שיעניין אותם. הוא כנראה נלקח לבת-ים" הוסיף. "אל תדאג לי, גם לו ידע לא היה מספר דבר עלי" הוןסיף בבטחה. הוא הביט בפניו של ראובן, שהחוירו.
"אני הייתי שם" אמר ראובן בשקט. "ויש שם חוקר אחד, משוגע. אני בטוח שהמצב רע. תקווה שהוא יחזור מהר, ושיחזור".
השתררה שתיקה בחדר. שתיקה אותה הפר ראובן.
"יש לי משימה בשבילך. רוצה, או שתעדיף שמישהו אחר יעשה זאת במקומך, הרי אחיך מבוקש והשני במעצר. אני אבין אם תסרב" אמר בלאט.
הסקרנות ניצתה בו. "ומה היא?" שאל. "התנקשות" פלט ראובן במהירות והביט בעיני הצעיר. הם שידרו נחישות. "לקחתי" ענה.
שוב השתררה דממה.
ראובן הושיט לו דפים בהם כתובים הפרטים. "בעוד שלושה ימים. כתוב לך מי בא איתך ולאיפה" אמר והביט בפני העלם שהביטו בדפים בעיון. "תקרא את זה פה ואז תארגן הכל. אתה יכול לקחת נשק מהסליק, אך היזהר עליו. תיקח אנשים שהסיסמא שלהם היא סודיות, סודיות וסודיות. זה חייב להיות סודי".
הוא קרא את הדפים במהירות. שלוש קצינים. מכובד בהחלט. לא שונאי ישראל מאד בולטים, אבל בהחלט מזיקים ליהודים.
הוא ערך רשימה של בחורים- שבעה במספר שיתאימו. הם חייבים להילחם.
תגובות
חוצמזה, זה לעבודת בית ספר, וצריך להגיש אותה עוד מעט...