הוא רץ מהר, לא מסתכל לאחור, נדמה היה לו שקוראים לו אבל הוא לא הסתובב, זה היה יותר מידי! הוא צריך לחשוב, להתאוורר, להירגע, המשיך לרוץ מתמכר לרוח המכה בו מלפנים... למה? למה הוא עשה לו את זה? מאז שהוא היה קטן זה היה המצב, הוא היה ילד ממוצע, לא מהמקובלים ולא מהדחויים, תמיד היו לו חברים ותמיד היה אותו... את יוני, מאז שהם היו קטנים יוני היה משפיל אותו, פעם הוא עוד היה תוהה אולי העלבתי אותו? אולי פגעתי בו ועכשיו הוא מחזיר לי? אבל עכשיו הוא כבר יודע שזה סתם, פעם ניסו להסביר לו את זה, אמרו לו שיוני פוגע בחלשים בשביל להרגיש חזק... אבל עכשיו... עכשיו זה היה יותר מידי! הוא רץ לכיוון היציאה מהמושב, לכיוון הפרדסים, הוא התחיל להריח את הריח של הלימונים והתפוזים, הריח שהוא אהב יותר מכל דבר אחר, הריח שמלווה אותו מאז ילדותו, התיישב, נשען על אחד העצים, וחשב... חשב על החיים ועל עצמו בתוכם... מאז שהוא היה ילד הוא היה ככה, כבד כזה...
*****
שחר התלבטה אם לעלות את חמשת הקומות בחזרה ולקחת סוודר, כשיצאה מהבית לא חשבה שיהיה קריר כ"כ, המחשבות התרוצצו במוחה במהירות והיא לא הצליחה לעקוב אחריהם, בחיים לא הייתה עצבנית כ"כ היא הייתה ילדה רגועה מטבעה ונראה היה שכל העצבים שאגרה בתוכה במשך חייה התפרצו עכשיו, אווירה הקר של ירושלים צמרר אותה, לא! היא לא תחזור עכשיו הביתה, אפילו בשביל לקחת סוודר! היא קפצה את אגרופיה, והחלה ללכת במורד הרחוב בועטת בחוזקה בכל אבן שנקרית בדרכה הרחוב היה שקט, מידי פעם עברה מכונית שהפרה את הדממה, מרחוק נשמעו כל הזמן קולות העיר הסואנת, רעש מכוניות נוסעות, מוזיקה רועשת נשמעה מקרבת מקום, שחר הלכה לאט בוחנת כל אבן במדרכה המרוצפת, בוחנת כל אבן במחשבותיה...
*****
הוא מולל בידו עלים שנשרו מעץ הלימון שעל גזעו נשען, המחשבות הכו בו הוא רצה לשבת רגע לנוח לא לחשוב על כלום אך ללא הצלחה, הסתכל בשעונו, השעה תשע ועשרים, עוד עשר דקות יש אוטובוס לירושלים, הרהר לעצמו, מבלי משים קם והלך לכיוון התחנה, עד לא מזמן היה נוסע בקו הזה כל יום שני, הוא מכיר את הנהג, זוכר את הנוסעים הקבועים, ואוהב את הנוף שנשקף מחלון האוטובוס בדרך, הוא הגיע לתחנה ביחד עם האוטובוס, עלה עליו מהורהר, הכניס ידו לכיסו הוציא כמה שקלים ונתנם לנהג, "מה קורה גבר?" הקול הקפיץ אותו ממקומו הוא הביט בנהג מבולבל "מה?" הוא שאל בתמיהה "שאלתי מה נשמע, צור אתה יודע שהיום שלישי נכון? בדרך כלל אתה עולה ביום שני, אתה נראה לי מבולבל!" צור שתק "כן" הוא ענה סוף-סוף "אני יודע שהיום יום שלישי ואני באמת קצת מבולבל" הוא הסתכל סביבו, הוא בכלל לא שם לב שעלה לאוטובוס הנהג הסתכל עליו בדאגה והמהם לעצמו "ולזה הוא קורא קצת מבולבל..."
*****
נמאס לי, חשבה שחר, נמאס שעוקבים אחרי, למה תמיד הם מסתכלים לי בכל הדברים, חוקרים אותי על כל צעד ושעל, אני רוצה לחיות את החיים שלי בעצמי, בלי לשמוע עצות מאמא על דברים שהיא בכלל לא אמורה לדעת, על דברים שלי! של עצמי! מה פתאום אמא אומרת לי שהיא לא ידעה שאני לא רוצה שתסתכל לי ביומן! אם הייתי רוצה הייתי מראה לה! למה היא בכלל מסתכלת לי במגירות? הופכת לי את הדפים, קוראת לי את המכתבים, אני מרגישה כמו חיה נרדפת! שתי צפירות ארוכות הקפיצו אותה ממקומה, שחר הסתכלה קדימה וראתה מכונית שני מטר ממנה היא קפצה בבהלה למדרכה, המכונית עברה ושחר הסתכלה מסביב, היא הייתה במוסררה, השכונה הייתה שקטה והבתים העתיקים נראו מאיימים בחושך הזה, היא פנתה ימינה והתחילה לעלות לכיוון מגרש הרוסים, לכיוון המדרחוב...
תגובות
בס"ד.
הסוף קצת מבולבל מבחינת הכתיבה. ההתחלה הייתה הרבה יותר טובה.
אבל הכל יפה. יש לך כתיבה זורמת ומכניסה...