יצירות של בעוז ותעצומות

אדם בכוחו לראות
הכל מ
הכל
מתוך
שמיעת צבעים
ראיית קולות
מתוך יצירת עולמות
באותיות

ציירתי ציור. בית, עננים, שמש וציפור.
ציירתי חיים שלמים.
של תום, טוהר, פס של שמחה שזור בעצבות תהומית. אהבה מעורבבת תהיות.
לקחתי את המכחול והטמעתי את חותמי בעולם. הוספתי נגיעות של ידע שאספתי במשך מסעי, וקינחתי בקמצוץ אכזבה. ציירתי עולם שמאוכזב מעצמו.
לקחתי את הדף, קימטתי והשלכתי. העולם המקומט שלי שוכב בפח.
****
ציירתי ציור. פרח על גבעה, גשם
מטפטף, וילד קורא ספר.

ציירתי

דמדומי שעת בין הערביים עוד מקלפים עצמם מחלל האוויר בעודי מעלעלת בין דפי התמונות. סבתי יושבת לידי, בחיקה מוצפנת כוס תה חמה ובחיקי מוצפנים הזיכרונות. פה, היא אומרת, רואים את אמא. את סבא ודודה. כולם מחייכים. שמחה זולגת מעיניהם. הלוואי והייתי זוכה אני להיוולד גם כן בתקופה זו. כלום לא רציתי כ"כ להלחם בהגנה לצד כל נוער הקיבוץ?! רציתי. ועוד איך רציתי, אך גם ההוא שם למעלה רצה. רצה דברים אחרים. ולהיוולד בקיבוץ,

נדרשת איוושת רוח
קלילה
על מנת להפגיש ביננו.

לא באמת.

דמיון שמתפתח ומציג חזיונות
אור, וקול, וחושך ודממת אלחוט.
מדורה שמתפצחת,
שמפצחת את העצים.
ואת
עצמי.

זרע נטמן באדמה.
טיפות מים הנמשכות כחוט של חסד.
קרני שמש מפציעות. מבדרות את עליו של הזרע שצמח אט אט לפרח.
פרח מתפלל.
תפילותיו, הן נשלחות אל חלל האוויר. ממלאות את העולם בהתהוות.
בשמחה.
וכמיהתו בקיץ לעוד טיפת מים לרפואה. כמיהה המצטיירת כבקשה פשוטה, אך טומנת בחובה הון. הררי מחשבה.
והנה, אדם.
אדם דואג לפרח זה, אשר התחיל מזרע. זרע שנטמן באדמה.
ואדם זה זכויותיו ועומדות

שעת ערב. אמא מבשלת, אבא חזר מהעבודה ותפס את מנוחתו על כורסת העור שבסלון.
תקופת סתיו, העלים נושרים, כמו מזכירים לי שעוד מעט הכל עירום, אין כלום. אך הם זזים, מדברים, לוחשים לי את סודותיהם. מספרים שתכף יעלמו מן העץ, אך יחזרו בשיא פריחתם עוד מעט. הם הולכים לישון עכשיו - כך סיפרו לי.
ואני, אני בחדרי. במיטתי. ידיי פורטות על הגיטרה המונחת לרגלי. הגיטרה אותה קיבלתי לכבוד בת המצווה, אותה לא פתחתי אולי