יצירות של יעל

כשהלכתי מביתךָ
הלכה הרוח יחד איתי.
היא סחבה איתה עלים צהובים וגבעולים ירוקים
ופרח אחד ושלוש מטריות
ואני אחת ועצבות רבה.


כשהלכתי מביתךָ סחף אותי הגשם.
ואת העצים הרבים ואת הציפורים ואת הילדים
ואת המגרש הריק הוא סחף, ושטף ושצף
והיכה בין חריצי המדרכה, עכשיו
אני נקייה ממך


כשישבתי מול ביתך
עטף אותי השלג,
שמלת קרח לבנה שמרה על גופי
ופתיתים עייפים צנחו עליי,
אני שוכבת מול ביתך


ואני כולי שלי
ואתה כולך שלך.

לפעמים האומץ
לחשוף
גדול מהאומץ ל

**

אני רוצה שיעשו סרט ובו אהיה הגיבור
כדי שאוכל לראות
וכדי שאוכל ללחוץ על השלט להריץ
קדימה, קדימה, קדימה
עד הסוף

**

אם לא ניתן לי להגיע,
ושוב, ושוב -
האם זהו סימן להרפות?
(ואם, ואם הכל נכבה ברגע ההוא?)

**

אני אוהב להתלכלך
ואם כבר
אם כבר לכלוך
אז למה לא עוד ועוד --
הרי אף פעם אי אפשר להתכלכלך יותר

**

מילים מילים מילים
כשהן מקיפות אתה יודע שהן מחבקות.
כשהן יוצאות אתה יודע שאתה נחנק.
וכשהן נעלמות

מה קורה כשהמילים נעלמות

הכאב ביד כלועג לי:
נראה אותך מחניקה אותי
עלובה שכמותך,
נראה אותך מרפאת
אותי, סגורה שכמותך.

ותחת חוזק לעגו
אני מנסה לצחוק איתו
על מהירות שתיקתי.
השמים נקרעים
בפסים ישרים

הצליל האחרון נזרק בחדר בחָפזה, והיא הטמינה את חלילה בחשש. תמיד פחדה מהרגע בו המנגינה נגמרת. החליל בער בין אצבעותיה, והיא קירבה אותו בזהירות אל שפתיה.
משהו בתוכה דחק בה להמשיך את הניגון. דו, לה, רה...
הצלילים רקדו במקלט המחניק, ופינו את המועקה. אט אט היא הרגישה את האוויר חודר למעגליה הפנימיים, ואצבעותיה פיזזו על החורים הכסופים בלהט.
היא כמו שכחה מהעולם לכמה רגעים, מתעלמת מהצעקות שהלמו בתוך

מדלגת על הגבעות,
אילת אהבים
יונקת טיפות שמש
מההרים הזהובים.

וכשתשפיל עיניה בחיבה
וכשתשא עיניה בתפילה
וכשתאהב כמו שרק היא יכולה,

או אז אדע
שאילת אהבים
כבר נשקה אל חלוני.

במצלמת הוידאו הישנה של אבא
התמונות רצות לאט כאילו
המציאות מתרחשת כמה שניות מאוחר
ובעולם אחר.
וחשבתי, מדוע
לא יכולה להיות מצלמה
שתקדים?

ואני האיש שמפחד לנשום.
האיש הצוהל, הצונח
אני האיש הצולח את מהמורות
החיים האומר לְנַצֵּחַ,

ואני החולם בימים האולם אלומות הוא
יבוא ויוציא וייקח ויגאל
ואני העדין, השוכח
אני האיש הבורח.
עד היכן אהיה לוקח -

הכוס החמישית, אני מוזג,
בכוס החמישית אני פותח.
ועכשיו אני רק צורח רק צורח

לראות בלי שמע...

כמה כעס צריך בשביל להירגע, הא? אבל איך לכעוס - אתה זה צריך ללמוד ממומחים.
אני מכירה מומחה אחד לכעס. הוא מעולם לא שבר כסא בכוונה, את הקול שלו הוא אף פעם לא הרים והוא מחייך כמעט תמיד, ובכל זאת הכתרתי אותו למומחה הכעס הפרטי שלי.
הכרתי אותו לראשונה באוניברסיטה, שנינו בדרך לתואר בספרות בבר אילן ובאים לשם בכל שני ורביעי. ובפעמים היחידות שראיתי אותו כועס הבנתי איך צריך לעשות את זה, ומאז אני כועסת רק ככה. לפעמים עולים לי הטונים ומסמיקות הפנים, אבל סך הכל אני תלמידה טובה.
הפעם הראשונה היתה בשיעור על משורר בעל דעות שמאלניות, בעוד הוא (וגם אני) ימניים. המרצה היה גם הוא כמו המשורר, ובין כך לכך פרץ בשיעור ויכוח סוער וחד בפוליטיקה וארץ. במרכזו עמד המרצה מול כמה סטודנטים ימניים. הדיבורים שהילכו שם היו נטולי רסן לגמרי, והדעות קשות ופוצעות. הבחור ישב לפניי, ונראה עסוק מאד, אבל לא בדיון.
קירבתי בשקט את השולחן שלי לכיוונו והסתכלתי. היה שם דף מקומט מלא במשולשים, ויד מזיעה ממאמץ מציירת במרץ. הפנים שלו להטו אך היו רגועות. נראה היה כי התסכול והזעם שהשקיע במשולשים השכיחו ממנו את הויכוח שמתחולל מעליו, אך פה הסתבר שטעיתי.
המרצה אמר מילה בגנות רב מפורסם והבחור התרומם מיד ונעץ בו מבט חודר. "אתה לא מתבייש, תגיד לי", הוא אמר ברוגע ורק הרגל שלו רעדה. "אתה לא מתבייש לדבר ככה על אדם גדול? זה מזעזע בעיניי", וכאן הוא המשיך לשפוך את משנתו בעוד כולם קשובים לדבריו. אבל אני הפסקתי להקשיב למילים והסתכלתי רק בו.
הוא דיבר ישיר, אבל ברוגע, והיד שלו התחילה לצייר עיגולים. וגם הרגל שלו רעדה. זקן קטן. כיפה גדולה. חולצה מגוהצת, עט בכיס, עוד עט ביד. ויד והמון משולשים ועיגולים.
השיעור נגמר וכולם יצאו מהכיתה. התעכבתי קצת עם הספרים שלא הסכימו להיכנס לתיק, ובזווית העין עקבתי אחריו יוצא. "תודה רבה", הוא חייך אל המרצה, וזה טפח לו על השכם. "איך אומרים אצלכם? - שכוייח!", צחק, "כמעט שכנעת אותי". הוא חייך שוב, הכתיף את התיק, ויצא.
התקדמתי לעבר הדלת ופתאום קלטתי שהוא שכח דף על השולחן. רציתי לרוץ אחריו ולהחזיר לו, אבל נראה שלא היה בזה צורך - זה היה הדף ההוא, המקושקש והמבולגן. התכופפתי להשליך אותו לפח אבל משהו עצר אותי.
בדף לא היו רק משולשים ועיגולים. אימצתי את העיניים והבחנתי באותיות זעירות, כמו נמלים שחורצות בנייר לאורכו ולרוחבו.
'כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו', נכתב בכתב רועד ומבולגן. 'כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. בחייך, אל תתייחס אליהם! להירגע. לנשום. רק ככה יבינו'. הפסקה. שורה חדשה, קו ארוך ומלא מהמורות ואנרגיות. 'לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס'. משולשים עם פינות חדות. נמלים.
הנחתי את הדף והתיישבתי על הכיסא שלו ניסיתי לדמיין את עצמי אומרת את המילים האלו, והרגשתי איך הכעס מהדברים שנאמרו בשיעור עולה בי שוב.
הוצאתי מהר דף ועט מהתיק והתחלתי לצייר משולשים, המון משולשים.
אחר כך עיגולים.
אחר כך נמלים - לא הבנתי את כל המשפטים שהוא כתב, ובכל זאת העתקתי אותם אחד לאחד, ולאט לאט הרגשתי איך אני נרגעת.
הצמדתי את הדך המקומט שלי לזה המקומט שלו, שרבטתי 'תודה רבה' על פתק ויצאתי מהכיתה.
אחר כך חזרתי והכנסתי את שני הדפים לתיק שלי. ממילא בסוף השבוע מנקים כאן ויזרקו אותם, ולי היה שימוש טוב יותר לעשות בהם.
כשחזרתי לדירה הקטנה שלי תליתי את שניהם על הקיר בסלון, ואת הפתק תלשתי. מאז, בכל פעם שכעסתי עצמתי עיניים וציירתי משולשים בראש, ואם היה צריך אמרתי את דעתי בקול שקט ורגוע. ממש כמותו.
לא תמיד הצלחתי, אבל פעם אחת יצאתי מהכיתה לאחר שיעור דומה ושכחתי דף משולשים על השולחן. כשחזרתי לקחת את הבקבוק שנשאר שם גם כן, ראיתי את הדף המלוכלך מציץ מהתיק של המרצה. לקחתי את הבקבוק ויצאתי מהכיתה.

הלב שלי הוא
קירות בטון עבים
מצופים זהב מנצנץ.

לפעמים אני אוהב
סתם בשביל הכיף
לצייר באוויר נמלה עם קרניים.
סתם בשביל הכיף

לפעמים אני אוהב
לצחצח שעה את השיניים.

שהכל יהיה מבריק

לפעמים אני אוהב
סתם בשביל הכיף
לאלף פרעוש לקפוץ,

סתם בשביל הכיף!
לתקוע בבלון יפהפה קוץ

להרכיב אוזניות לא מחוברות
למלא בקשקושים את כל המחברות
להזיז את היד משמאל לימין
לנשום עמוק כדי באמת

פרח.
ועוד פרח,
ועוד פרח ועוד.
מסודרים הם בשורות,
לבנים, דוממים, ולא מספרים
מה קרה פה לפני שהכל התפוצץ.
הם לא מגלים מדוע פרחי הגן הכי יפים
נבלו.

כשכרית קלקר מתפוצצת וגורמת לחורף להגיע מוקדם מהרגיל...

בחלומי מצאתי את רוב אבדותיי.
אחר כך, במהלך היום,
נזכרתי בהן אחת אחת
אך לא ידעתי היכן הן.

בחלומי סידורי האבוד נמצא
על מדף הסידורים איבדתי אותו
לפני שבועיים בבית הספר.
כשניגשתי למדף היו בו המון סידורים אחרים,
אך לא שלי. (ושמי היה חרוט עליו)

השרשרת שקיבלתי במתנה
מהחברות שכבר עזבו
פתאום התגלתה על צווארי.
גם בחלום לא הבנתי לאן הלכה,
ומאין באה.

את אהבתי השכוחה לא מצאתי
על הבגד שאהבתי לא חלמתי.

סך הכל, יש לומר,
בערך הכל מצאתי.
רק את אהבתי, את
אהבתי לא מצאתי.

אני פותחת את הטלפון, הפעם השלישית בדקה. ועדיין אני מופתעת כשאני מגלה שאין הודעות חדשות.
"למה את כל כך מחכה?" צוחקת אחותי, ואני עושה תנועה לא מחייבת בכתפיים וממשיכה לקרוא.
ושוב, הלחץ המוזר הזה בלב, להדליק את המסך ולצפות שוב להודעה שתנה את חיי, משהו בסגנון של 'אני שומעת את זה' או 'בואי נברח' זה אמיתי' ושוב להדליק ולהתאכזב ולכבות ולהמשיך לקרוא בספר, שכבר מזמן לא כיף לי לקרוא בו.
הפנים של אחותי מהבהבות מהאור שמוקרן מהמחשב והיא מוחה זיעה דמיונית מהמצח וממשיכה להקליד במרץ.פעם ביליתי שעות בניחושים מה היא כותבת בכזו אימה, לאחרונה למדתי להכיר גם את הצג של המשקל שלה, ואותה, שנעלמת מיום ליום.
אבל הלב שלי ממאן לרחם על אחותי הוא ישן, ישן כבר מאז שהכרזתי שעברתי את גיל ההתבגרות הוא ישן מאז הפסקתי לנסות להעיר אותו.
אני מניחה את הספר. התלבטות קצרה בין העבודה בספרות ובין קערת הענבים שבמטבח ואני קמה, הסחרחורת המוכרת תוקפת אותי.
לא ליפול, אני צורחת בשקט. מזל שיש שם כיסא, צריך להעריך את מי שהמציא את הכיסא, אני מתחילה לדבר שטויות. אני מתקדמת לכיוון המטבח והצורך בענבים מתחלף בתשוקה חזקה לכוס מים, ודחוף. את כדור האקמול הקבוע החלטתי לא מזמן להוריד מהתפריט. הוא ממילא לא עוזר.
"ברוך אתה השם... שהכל נהייה בדברו"
השם ישמור. שוב הדמעות האלה. אני משפשפת את העיניים, מנסה לדחוף אותן חזרה, ומתיישבת נטולת כוחות - שימוש נוסף וגאוני שמצאתי לכיסא. מי בכלל בוכה מברכה על מים? טיפשה אחת. את צריכה לבכות מהספר המדכא שאת קוראת, לא מהמים, שהטעם שלהם נהיה פתאום מר.
לפתוח את הטלפון, אל תפתחי, מכורה. התקבלה הודעה חדשה. ממי? מה זה משנה? יד רועדת, והנה ההודעה שאני מחכה לה. 'בואי', כתוב שם. ממי? מה זה משנה. מה שמשנה זה מתי, ולמי. אני רוצה שההודעה תישלח אלי, אלי-בפנים, מין שדר על-מוחי ועל-קווי ואל-תחשבי-על-זה-אפילו, שום הודעה ושום שופר ושום שינוי.
תחזרי אל הספה, אל הספר, אל הציפייה.
והברכה הזו שמהדהדת לי בראש. שהכל ברא לכבודו. לא, שהכל נהייה בדברו, בעצם גם וגם: בדברו ולכבודו. כל העולם נברא בדברי ולכבודי, גוש עפר מטופש.
אני פותחת את הפלאפון בפעם האחרונה להיום, בלי נדר.
אני זורקת אותו דרך החלון בדיוק רגע אחד לפני שקול השופר קורע לי את עור התוף
אני באה, מלכי, אני באה
רק חכה רגע, אני נועלת נעליים --

כפית עליי הר כגיגית
רסיסי האדמה ניתזים מפיך
לעיניי,
אינני רואה דבר
חשוך כאן מתחתיך

הקירות רועדים סביבי
אני יודעת, אתה יודע
אני צריכה את נשמתך
מעל לראשי
אבל הרךָ חונק עלי

כפית עלי הר כגיגית -
חיפשתי מחילה
לצאת דרכה אל השמש
ואתה בחוץ
עם חיוך אוהב
מכניס אותי חזרה
אל האדמה

"הקשב, בני, לקולות המטר
לא קול חד הוא,
רבים ויפים הם צלילי הגשם הנוקש על חלונך.
היום הוא יום חג, בני
לא תראה אף לא כתר,
שום מסיבה בשמי עננה.
חג לשורשים, חג לאדמה"
ומדביק אני נשיקה חמה
למצח בני
ונרדם.

כה רבים הריחות
בחודש שבט
בין החורש לעצי ההדר,
לנפט שבוער בסלון
לגזע העץ הרטוב בגני
לאדמה,
לדשא שנגזז בטרם צמח.

והטעמים שבחורף
חמוץ

בלילה כולם חוזרים הביתה.
וכל הכבישים מלאים
בכיוון אחד,
וכל הדרכים
עמוסות במטריות שנשברות ברוח.
והשבים ממהרים,
ביתם קורא להם

ועל האספלט הרטוב מוצב שלט,
עם עיטור פרחֵי בצד -
בואו לביתי, אני לבד.

בלילה כולם חוזרים הביתה,
ורק לביתי לא חוזר אף אחד.
בבוקר השבילים רמוסים
מאלפי העוברים הרצים שם,
מנסים לתפוס את סופה
אצה להם הדרך.
בבוקר

עֵת צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת שִׁירָה אַחֲרוֹנָה
רָץ צְבִי תָמִיר בֵּין עָלֵי שׁוֹשַׁנָּה
לוׂטֶפֶת הָרוּחַ שְׁמֵי עֲנָנָה,
מְפַזֶּרֶת רֵיחוֹת הַדָּרִים כִּבְשָּׁנָה.

אֹדֶם רָקִיעַ וּפָז אֶל עֶלְיוֹן,
שׁוֹרֵק הֶחָלִיל עָלֵי שִגָיוׂן
מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּרַכּוּת הָקָטׂן
מֵנִיף תַּלְתַּלָּיו אֶל זֶה הַחִזְּיוֹן

שְחָרְחָרָיו מְלַטְּפִים סִלְעֵי יָם בְּגָּאוֹן.

גַּלִּי

והכאב הזה
ששום דבר לא ימיס אותו,
שיתרפא.

והשכול הזה
שמזמן כבר היה והכאיב,
שייגמר.

והחיוך הזה
שחסר יותר מדי זמן,
שישוב.