יצירות של mori

עיפרון רגיל

שקט.
עכשיו צריך להתכנס בתוכי. לתת קצת זמן לעצמי.
שקט.
אני צריכה להיות קצת לבד. לא לחשוב על אף אחד.
שקט.
העולם שותק. ורק הציפורים עוד משמיעות רעשים.
ועכשיו להתחיל לחפור בתוכי. לחפש מי אני. ולמצוא את הנקודה שהכי כואבת ואז ללחוץ וללחוץ. עד שכל המוגלה תיצא החוצה.
ואז להסתכל על עצמי במראה ולחייך. לחייך כי אני אדע שעשיתי. כי אני אדע שגם דאגתי לעצמי.
ואז כבר רעש.
והעולם ימשיך לדבר. ואז רק הציפורים בלב שלי עוד ינגנו.

החיים רגועים בדרך כלל.
עד שפתאם מציף אותך גל.
לפעמים של שמחה.
ולפעמים של עצב וצרחה.

ושזה מגיע אתה לא מוכן.
מסתכל לצדדים והכל לא מובן. לאן.

אתמול שעמדתי וראיתי אותה רצה לצוק.
ואיך המדריכה רצה אחריה בזינוק.
לא הבנתי איך מעכלים.
רק הכל התרסק בפנים.

זהו עכשיו כולם על שקט.
היא איתנו. למרות שאנחנו לא היינו.
ואני מנסה בדממה שעכשיו
לראות כל אחד ככוכב.
ולהשים לב שלא יהיה כעלה נובל.
כי זה לא תמיד טוב לראות כוכב נופל.

את שהית שם תמיד כבר לא את.
את שהיית שם פעם כבר לא שם. וכנראה גם לא היית אף פעם.
את שהיית שם אבל לא שם כבר שיגעת.
את שכאן אבל אני לא רואה שאת כאן.
את שהיית צכה להיות תמיד כאן לעולם לא היית.
כולכם ועוד רבים מסכמים שפשוט נשאר רק אחת.
רק את. שזה בעצם אני. פה ותמיד אהיה.

השתמשתי בעיפרון חודים ורגיל, צילמתי המצלמה, ציור ראשון שמעלה אשמח להערות

עיניים עצומות.
יכולות להביא לפעמים לאסונות.
צרחות.
יכולות להביא לפעמים לנצחונות.
רגלים שרצות.
יכולות להציל לפעמים נפשות.

אני איתך חבר, רק שים לב שאני כאן, ותציל לפני הזמן, שלא אגיע גם אני לשם.

הוא אמר שלום, נתן לי מכתב, והלך.
יותר הוא לא חזר. רק מכתב נשאר.
קוראת אותו בימים, וחולמת עליו בלילות.
מילים ועוד מילים שכבר מזמן נחרטו בלב, אך לקרוא לא אפסיק.
זה נותן לי תקווה, נותן כח שאולי אשתנה, שאולי מתישהו הוא יחזור, ואז אהיה כמו פעם ורק עם קצת עכשיו.
לפעמים אני חושבת שאולי אפסיק לקרוא, שזה חוסם בי אפשרויות. שזה מקבע. אבל בסופו של דבר תמיד אני נכנעת, וקוראת.
ובנתיים מקווה שלפחות לא אשבר בגלל שאני ככה, כשיבוא הגל הבא.