יצירות של מייקל93

נקמתי
סוף סוף הגיעה עוד הזדמנות, ואני הסתערתי עליה ללא מעצורים.זה נשמע מוזר, אבל לא ידעתי שאני נוקם.
רק אחרי שהיא סיפרה שנקרע לה הלב מהדברים שאמרתי, ואיך שאמרתי.. רק אז הבנתי שהסיפור הוא לא העצבים שהיא הביאה עלי. בכלל מדובר בנקמה. ואחרי הכל, בבוקר למחרת כשהיא אמרה שהיא בכל מקרה סולחת לי הצלחתי להפנים את מה שהנפש שלי דחפה אותי לעשות.
אני נעצב למחשבה שזה כלל לא מעציב אותי. מפחד להגיד בקול שזה אולי קצת מספק אותי. מציאות עגומה.
מי היה מאמין שבתוכי , מתחת כל שכבות האהבה שוכנת תפלצת רעבה שכוספת לרגע שבו אשחרר אותה לנגוס, לפגוע. להפוך אותי לתוקף ואת מי שפגע בי פעם, ככ מזמן- להפוך לקורבן.
נגסתי ונגסתי עד הבנתי שמצאתי את הנקודה הכואבת ולחצתי חזק יותר. סחטתי אותה כמעט עד הסוף. לא הצלחתי להפסיק, כאילו התמכרתי לרגע הזה. ככ הרבה כאב. למה הפכתי? למה הפכו אותי?

עמדתי על גג המוצב. שוב רק אני לבדי.
זה הוא יום אחרון בחברון. הציוד כבר מועמס, הפלוגה מקופלת ומוכנה לקלוט את מחליפינו בקו.
על הגג הזה לא שומעים דבר, אך רואים כל כך הרבה. העיר כולה נפרסת תחתיו. רוח ערב שקטה נגעה בי שעה שהתבוננתי במבנים העתיקים, צבועים בקרני שמש דועכים של כתום וורוד.
שאפתי את הטבק הבוער בחוזקה כמנסה לשאוב את הנוף המרהיב אל תוכי. העשן הלבן התמוגג דרך נחיריי, יחד עם הרוח שנשאה

עמדתי על גג המוצב. שוב רק אני לבדי.
זה הוא יום אחרון בחברון. הציוד כבר מועמס, הפלוגה מקופלת ומוכנה לקלוט את מחליפינו בקו.
על הגג הזה לא שומעים דבר, אך רואים כל כך הרבה. העיר כולה נפרסת תחתיו. רוח ערב שקטה נגעה בי שעה שהתבוננתי במבנים העתיקים, צבועים בקרני שמש דועכים של כתום וורוד.
שאפתי את הטבק הבוער בחוזקה כמנסה לשוב את הנוף המרהיב אל תוכי. העשן הלבן התמוגג דרך נחיריי, יחד עם הרוח שנשאה