זו אני.
אני חיה כמו גל, לא מפסיקה לזוז מבלי לנוע, שוטפת את השגרה האפורה של החיים
לוחשת את הסודות של כולם לכולם
שרה את הטעויות של בני האדם
חיה את אהבותיהם
נהנית מסבלם, ובוכה יחד איתם
מלחינה את חייהם, מפזרת אותם בים
צורחת את השכול, ממלמלת את העצב
בלי מילים
מתקנת את הטעות, הורסת את הנכון,
רוצה את האושר, דוחה את הסיפוק
מלאה עצלות ועושה הכול
שומעת את הדממה,
שירה
מרוץ החיים
כ"ה בתמוז תשע"ה (12.7.2015)
רץ, לא עוצר. אף פעם.
מתנשף, ממשיך למהר. הכול עובר בתנופה.
מזגזג בין הרים וגבעות, לא נותן ליבו ליופיים. אין זמן, אין פנאי. חייב להספיק, לעבור את העולם.
הכוח לא נגמר, כך חושב, ולעולם לא יגמר. אני צעיר, כוחי במותניי, אני אמשיך, לא אשבר.
הוא צועק בחדוות ניצחון כשרואה באופק את סוף הדרך, מחייך בסיפוק, מאיץ את הקצב.
הסוף מתקרב אליו בזרועות פשוטות, והוא קופץ אל חיכו, אל חומו המתוק.
ואז
מתנשף, ממשיך למהר. הכול עובר בתנופה.
מזגזג בין הרים וגבעות, לא נותן ליבו ליופיים. אין זמן, אין פנאי. חייב להספיק, לעבור את העולם.
הכוח לא נגמר, כך חושב, ולעולם לא יגמר. אני צעיר, כוחי במותניי, אני אמשיך, לא אשבר.
הוא צועק בחדוות ניצחון כשרואה באופק את סוף הדרך, מחייך בסיפוק, מאיץ את הקצב.
הסוף מתקרב אליו בזרועות פשוטות, והוא קופץ אל חיכו, אל חומו המתוק.
ואז
5
סיפור קצר
נומי פרח, נומי ילדה קטנה
כ"ז בסיוון תשע"ה (14.6.2015)
"תחזיק אותי חזק" היא מלמלה אל זרועותיו החסונות "אני הולכת ליפול".
הוא הניח יד על מצחה הלוהט ואז מיצמץ בעיניו והידק את לסתו. לא לבכות. היה חזק.
"אבא," היא לחשה בקול סדוק.
"כן, יקרה שלי?"
היא הניעה את ראשה באיטיות ועצמה את עינייה. לאחר רגע קצר של חרדה איומה וחבטה ענקית של גוש עצום ששקע לו בבטן היא פתחה אותם. "אבא", אמרה שוב. "אני רואה אור".
"אור", הוא אמר ונשך את השפתיים, מנסה
הוא הניח יד על מצחה הלוהט ואז מיצמץ בעיניו והידק את לסתו. לא לבכות. היה חזק.
"אבא," היא לחשה בקול סדוק.
"כן, יקרה שלי?"
היא הניעה את ראשה באיטיות ועצמה את עינייה. לאחר רגע קצר של חרדה איומה וחבטה ענקית של גוש עצום ששקע לו בבטן היא פתחה אותם. "אבא", אמרה שוב. "אני רואה אור".
"אור", הוא אמר ונשך את השפתיים, מנסה
9
שפיות
כשאני חושבת על יציאה לחופשי, אני נזכרת בדברים שנאור לימד אותי פעם בשם הרב אייזיק מהומיל. לעתיד לבוא תשתכלל המציאות, אמר, וכל נמצא ונמצא יעלה אל הדרגה שמעל לדרגה שהיה בה. הדומם יהפוך לצומח, הצומח יעלה לדרגת חי, החי יעלה לדרגת מדבר והמדבר לדרגת אלוהים, ואז יעלה גם אלוהים אל מעל למקומו במציאות ויצא, סוף כל סוף, לחופשי.
במחשבותי דומה יציאתו של אלוהים לחופשי לסצנת בסיום של הסרט לשחרר את ווילי, שאני ונאור ראינו בקולנוע גת בילדותנו, ובה מבתק הלוויתן הענק ווילי את שערי כלאו, ומתפרץ אל מרחבי האוקיינוס בשפריץ ענק של קצף.
אבל איזה חופש מחכה לו, לווילי הלווייתן, לבדו במים הרבים שגם להם יש סוף, ובמה שונה אלוהים ממנו, או מריש לקיש, המשחרר את עצמו משביו אך לא מבדידותו.
אמונה אלון, במופלא ממני
תגובות:
מסר ליוצר | שיחה עם היוצר