יצירות של נתנאל ידידיה

אי שם באיזור השמים, כמה דקות לפני לידה
'אז את לוקחת את זה ואת זה, תרדי במעלית עד שתראי שכתוב על הצג "קרקע" ותזדרזי. עוד מעט מתחילים שם למטה ואת לא יכולה לאחר'.
'רגע, אז מה יש לי שם בשקים שדחפת לי? אני לא לוקחת כל דבר'.
'רק דקה... אני אבדוק ברכיבים... אני רואה שיש לך פה עדינות, הקשבה, רצון טוב והרבה רגישות. יש פה עוד שק, אני אבדוק רגע מה הוא מכיל... כן... אממ... טוב, אז ככה, יש לך כאן עצבות, דיכאון, פחד, כעס ועצלות'
'אוהה, אני מבינה שאתם לא מרחמים עלי הפעם... עוד לא נרגעתי מהגלגול הקודם שהיה עמוס בצרות וכאב ואתם כבר מעמיסים עלי את כל הדיכאון הזה...'
'אה, רגע, אני רואה שיש בשק הזה עוד משהו'
'מה עוד יכול להתחבא שם...'
'אני רואה שיש לך כאן גם הרבה רגישות'
'הי, באיזה שק הרגישות? לא הקראת אותה בשק של התכונות הטובות?'
'תקשיבי, יש כמה תכונות שיכולות להיות בשני השקים. למעשה רוב התכונות הן ככה. במהלך השנים שתהיי למטה תחליטי באיזה שק את שמה כל אחת. את יכולה לנצל את הרגישות לחיוב, אבל את יכולה לנצל אותה לשלילה. את מבינה?'
'לא, לא הבנתי. זאת תכונה חיובית או לא?'
'את צריכה להזדרז, אז אסביר לך בקצרה ותחשבי על זה בדרך. בעיקרון התכונות שאנחנו נותנים הן דבר ניטראלי ואחרי שהנשמה יורדת היא מתחילה לבחור מה לעשות עם כל תכונה, לאיפה לשייך אותה. אמנם יש תכונות שמיסודן נוטות יותר לחיוב, למשל הקשבה, ויש תכונות שנוטות יותר לשלילה, למשל דיכאון, אבל אחרי הכל יש בחירה חופשית. זה העיקרון שמנחה אותנו במדור הזה של הפיזור. בחירה חופשית. את תחליטי מה לעשות עם התכונות שלך.
'אה... טוב, אני חושבת ש...'
'יופי, אז בדלת הראשונה ימינה, ישר עד הסוף ולרדת במעלית. את נכנסת לגוף בארץ ישראל, אז אין לך הרבה זמן בדרך. תחשבי על מה שאמרתי, ואל תשכחי להחתים את המלאך ביציאה ששכחת את כל התורה שלימדו אותך כאן, כן?'
'עד שלמדתי הכל? למה?'
'אמרתי לך, בחירה חופשית'.

באופק פס דממה זוהרת
דומיית הבלתי נודע,
שקט של זהב.

אור פורץ מהעֵבר
מעל למסך הפלדה,
אופטימי חסר תקנה.

קריצה בעיניים של תכלת
חיוך של בוהַק לבן,
זריחת הטוהר.

כמה הייתי נותן כדי לראות אותו עוד פעם אחת. את החיוך שלו, עם העיניים האלו, בגוון חום עמוק. כשהוא היה צוחק, כולם היו נדבקים ממנו, ואם הוא היה עצוב, זה ממש השפיע על האוויר. גם השמש היתה יותר עצובה. ביום שהוא הלך לא ראו בכלל את השמש. כל היום ירד גשם, כאילו השמים בכו איתנו ביחד. אני זוכר איפה הייתי אז באותו יום שישי. חזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל ונזכרתי בו. זו היתה הפעם הראשונה שנזכרתי בו ולא חייכתי. תמיד

אתמול בערב הסתובבתי בשכונה, ככה סתם כדי למלא את המוח באוויר צלול, נקי מהדי ההמולה. בקצה רחוב שומם, ליד שדה קטן של חרציות ראיתי אותה. היא עמדה עם הגב אלי והפריחה בועות סבון.
-"תראה איזה ירח יפה", היא אמרה בלי לסובב את הגב. "גם אתה אוהב את הירח?"
-"אממ, כן" הנהנתי. אמנם מעולם לא התייחסתי אליו בצורה אוהדת במיוחד, אבל גם לא סלדתי ממנו או משהו כזה, אז אפשר לומר שיש לי חיבה כלפיו.
היא שתקה וסגרה את הריצ'רץ' של הקפוצ'ון.
-"קר אצלכם"
-"את מגיעה לפה הרבה?"
-"לפעמים, אתה יודע"
-"כן", אמרתי, למרות שלא היה לי שום מושג.
-"את מחכה למישהו?"
-"לא, כל מי שאני רוצה שיהיה פה, נמצא פה"
הסתובבתי אחורה וחיפשתי בעיני מישהו בין הפרחים או מתחת איזה סלע, אבל היו שם רק שני שפנים קטנים וצב שלעס פרח.
-"אז אהה, אז מה בעצם את עושה פה?"
שתיקה. היא הפריחה עוד בועת סבון לאוויר. הבועה ריחפה קצת והתפוצצה. הצב הביט בה במבט משועמם וחזר לפרח שלו.
-"אני מנקה את האוויר. לפעמים האוויר שלכם נהיה כל כך מלוכלך שממש לא כיף לי אז אני מפזרת קצת סבון לנקות אותו. לא הרגשת שהאוויר נהיה נקי יותר בדקות האחרונות?"
-"תמיד חשבתי שזה סתם קורה, פשוט האוויר נהיה נקי מתישהו, מעצמו"
היא התמקדה בבועות שלה והפריחה עוד שבע בועות ברצף. הסתכלתי על אחת הבועות שנחה על חרצית.
-"...יותר. אתה מבין?"
-"אה? מה? המממ..."
היא הסתכלה עלי בתימהון.
-"לא הקשבת למה שאמרתי?"
-"אממ... אה..."
-"הרבה רחובות מלכלכים את האוויר שלהם בזמן האחרון וממש קשה לי עם זה. אני לא מספיקה את כל הרחובות במשך הלילה ואז למחרת יש לי עבודה כפולה כי כשהאוויר מלוכלך הם מלכלכים אותו עוד יותר. אתה מבין?"
אני חושב שהתחלתי להבין.
-"אז מה יש בתוך הבועות?"
-"בעיקר אוויר נקי, לרוב זה מספיק, אבל לפעמים צריך להוסיף עוד קצת ויטמינים. אתה רואה?" היא נשפה בסבון ועשתה בועה גדולה, "למשל הבועה הזאת תעלה לקומה השביעית באחד הבניינים, ושם צריך לשים הרבה רוגע". היא הפריחה עוד בועה והמשיכה "בבועה הזאת אני שמה קצת ורוד, אחרת השכנה מתחתם תראה כל היום שחור, ובבועה הזאת..." פתאום היא השתתקה ושקעה במחשבות. אחרי עשרים דקות היא התנערה, ישרה בחדות קמט בלתי נראה בשרוול
-"אני צריכה ללכת".
-"מה? אבל... רגע... איך... ומה עם הבועה?"
-"אני צריכה ללכת".
היא תפסה את הסבון והתחילה לפסוע בין החרציות.
חשבתי שהיא תסתובב אחרי כמה צעדים ותנופף לי לשלום, כמו בסיפורים, אבל היא לא הסתובבה. היא חצתה את השדה ונעלמה בין הבניינים.
הערב חזרתי לשם, לראות האם ההיא חזרה. כצפוי, היא לא חזרה ולא השאירה פתק. מה שכן, האוויר היא נקי. כשחזרתי הביתה ראיתי בועת סבון מטפסת לחלון שלי.