יצירות של לב סדוק

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר אֶת הַדֶּלֶת וְהֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים

מָה יַעֲשֶׂה אִם בְּכָל זֹאת
הַמָּוֶת
מַמְתִּין


מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת
נָגַע בּוֹ

בְּחֲצָאִית אֲרֻכָּה
עִם מַסֵּכָה שֶׁל עַמִּינָדָב
אַתְּ
מַצִּילָה יְלָדִים מֵהַחַיִּים עַצְמָם
אַחַר כָּךְ בְּשׁוֹרְט גִ'ינְס וְחֻלְצַת בֶּטֶן
בְּשַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים
אֶת רוֹעֶדֶת לְעַצְמְךָ בְּפָנֶיהָ
מְבַקֶּשֶׁת מַצִּיל
אֵין גְּבוּל לַנִּתּוּקִים שֶׁלָּךְ.
וּבְשָׁעָה שֶׁחָנִיךְ שֶׁלְּךָ נִשְׁלַח לְהַעֲרָכַת מְסֻכָּנוּת
אֶת מְסַמֶּסֶת לַפְּסִיכוֹלוֹגִית
בְּתוֹכְךָ אַתְּ בְּגִ'ינֵס

וּפִתאוֹם אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים:
הַכֹּל שְׁקָרִים, גַּם הָאֲמִתּוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת
זֶה בָּא אֵלַי בַּחֹשֶׁךְ
בַּלֵּילוֹת
וְאָז נֶעֱלָמִים כָּל הַחֲלוֹמוֹת.
עַל הַמָּתוֹק וְהַיָּפֶה, עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁבֵּין הַשְּׁנִיִּים
אָז בָּאִים חֲלוֹמוֹת הַזְּוָעָה כְּמוֹ זֶה סֶרֶט אֵימָה.
אֲנִי קְרוּעַת־עֵינַיִם.


תַּגִּיד לִי שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָלְכָה לָאִבּוּד
תַּרְגִּיעַ
לֹא הֶחֱלַפְנוּ סֵפֶר, רַק הֶעֱבַרְנוּ עַמּוּד
מֻתָּר לְחַפֵּשׂ בְּלִי לִנְשֹׁךְ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
תַּגִּיד: מֻתָּר שֶׁיִּהְיֶה בְּךָ גַּם שֶׁקֶר, בֵּינְתַיִם

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.
'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה
'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.
והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק
כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף
אבל אני, אני ים.
ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט
ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,
ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.
ופחדתי לטבוע. ועמדתי לטבוע
ופתחתי בריצת אמוק בלתי אפשרית אל הלא נודע
ונפערו בורות באדמה
אז נפלתי. נפלתי. נפלתי. וכשקמתי ראיתי שהדרך עוד ארוכה
והוא היה קרוב, התיק שהשארתי על החוף. כנראה אני עוד רחוקה מהסוף
ואם אני אטבע? מי יוכל להציל?
הרי מי שבמים עסוק בעצמו. ומי שבחוץ
איך יוכל להבין. לדעת, כמה מסוכן בפנים.
ואיך יצליח להתמודד עם הגלים?
נשבעת. הגלים חזקים יותר מכל מה שהכרתי,
חזקים כמעט כמו מה שקיוויתי להכיר


ופתאום הגיע גל גדול, שכיסה אותי מכל הכיוונים.
המים גברו עלי. עמדתי למות
ומי בכלל חשב אז על שקט. אני רציתי לחיות,
ולצעוק זו היתה הדרך היחידה

ואז אני כבר לא זוכרת. אחרי רגע או שניים, או אולי היו אלה כמה שנים?
מצאתי את עצמי שרועה על החוף. על החוף שלי
ולידי עמד אדם עם חולצה אדומה שעליה באדום היה כתוב 'מציל'.
והוא שאל אותי אם הכל בסדר, ואני במקום לענות רק שאלתי. איך הוא חזק יותר מן הגלים?
איך יכול להיות שהוא על החוף, ובכל זאת יש בו שקט רועם יותר מן הסער של הים?
המציל לא ענה. רק דחף אותי חזרה אל המים
וכשהתרחקתי לחש לי: השקט שאת מחפשת, מעבר לים הוא נמצא.
אבל זה לא משנה לאיזה עבר תגיעי.- רק תהיי קודם בים. רק היי אמיצה

חיכיתי, חיכיתי
זה זמן רב שלא בכיתי
והוא לא בא!
הוא לא בא,
החורף.

והבטחתי לעצמי פעמים
שהיום אחרי הצהריים
-------
ועדיין לא בא,
עדיין לא
חורף.

מסיכה לבשתי, שחורה מאוד
לא ציירתי לי אפילו
אופק וורוד.
(והוא לא בא
הוא לא
בה)
דומם ישבתי, דומם חשבתי
עלי, על החורף

את התקוות כולן
לישון השכבתי
שלא תיוודענה, שלא תפרענה
אותי ואת החורף

ובחלון ישבתי
וערגתי-
חורף..
מול תהום עמדתי
כמעט קפצתי, כמעט
הרגתי
אך חרדתי--





חורף.

מחר שוב יבקר הקיץ.
אלך לי אל הגן
אקטוף עלי דפנה
ואשב לי, ולא אבכה
כל הזמן
אחכה

הָלַךְ לְאִבּוּד, לָחַשׁ.
אָבַד? תָּמַהְתִּי.
אָבַד, אִשֵׁר.
לֹא הֶסְכַּמְתִּי.
הָלַךְ לְאִבּוּד, הֶרְגַּשְׁתִּי.
אָבַד, יָדַעְתִּי.
אָבַד.
הִתְנַגַּדְתִּי.
אֵיפֹה הוּא, יָדַעְתָּ.
הֵיכָן, שָׁאַלְתִּי.
לֹא הֵשַׁבְתָּ.
חִפַּשְׂתִּי.
אֵיפֹה הוּא, עָדִין יָדַעְתָּ.
אַיֵּה, לֹא מָצָאתִי.
עוֹד תִּמְצְאִי, הֵשַׁבְתָּ.
אַךְ הִתְיָאַשְׁתִּי.
אַתְּ

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר אֶת הַדֶּלֶת וְהֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים

מָה יַעֲשֶׂה אִם בְּכָל זֹאת
הַמָּוֶת
מַמְתִּין


מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת
נָגַע בּוֹ

פרח מוגן
רק כשהוא חסר
רק כשהוא
בסכנה.

אבל אם כמוהו הרבה
והוא לא בסכנת הכחדה
מי בכלל יראה אותו
מי יגיד לו שלום
מי יגיד לו תודה

מי ישמור עליו שלא ייקטף
שלא יאסף
מי ידאג לו
שיוגן

למישהו אכפת בכלל
ממליוני הפרחים
שעדיין בפנים
הגן?

שכבה דקה ואדומה בתוך כוס זכוכית,
זה מה שאני.

שכבה דקה ואדומה
אין לה כלום בפני עצמה

רק כמיהה.

שיפלו, שיפלו עליי המים
ימלאו החלל שבכוס הגבוהה
שיהיה מיץ שהוא אנחנו
שלא אהיה כל כך ריקה

אז בקבוק של מים צלולים,
הלוואי ותִּמָּזֵג,
נִתְמַזֵּג

נתערבב בכפית של אהבה
וננוח. בשתיקה

כֻּלָּם רָצִים
מִתְיַעֲצִים.
אַיֵּה הָלְבַד הַמְּשַׁחְרֵר?
כֻּלָּם מֻקָּפִים
אַךְ יְחֵפִים-
הַאֻמְנָם קַיָּם יַחַד, מעַרְעֵר?

הוּא רָץ,
מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר,
וְלִבִּי נִפְצַע.

בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים
רָץ גַּם הוּא
מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר

וְרַק אֲנִי מְדַדָּה
פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת,
בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת.

וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ.

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ,
מִזְּמַן זָנְחוּ
הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת,

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְרַפְּאוּ
מִזְּמַן עַלְמוּ
פִּצְעֵי בַּגְרוּת.

הַמָּחוֹג שֶׁל הַשְּׁנִיּוֹת,
הַמָּחוֹג שֶׁל הַדַּקּוֹת,
וַאֲנִי.


הַשָּׁעוֹן יַמְשִׁיךְ לָרוּץ.

נכנסת לחדר בביטחון, כרגיל. בטחון שמחפה על העדרו של זה.
חדר נעים, אם כי משדר מעט משהו מרוחק.
"שלום", היא אומרת בנעימות.
אני מתיישבת. "שלום", אני עונה. ושוב הפנים רועד כעלה נידף, אך כולי מקרינה בטחון.
"איך נקרא לך?" היא שואלת.
נקרא היא אמרה. לא קוראים. אני אוהבת את זה.
"קוראים לי רעות. נקרא לי רעות הסתומה, הדפוקה, הבעייתית. רעות שאף אחד לא רוצה. רעות שאם לרגע אחד תשמוט כולם יגלו מי היא וישנאו.." אני כבר מתייפחת. "רעות שכולם אוהבים, בטוחים שהיא זוהרת,רעות שאף אחד לא מכיר באמת.. רעות שרוצה שהאדמה תפתח ותבלע אותה והיא תגמר ולעולם לא יהיה יותר רעות.." אני משתנקת. לא נותר בי כוח לדבר. היא מביטה עלי בעיניים חמות. מגישה לי חבילת ממחטות וממשיכה להביט בי בחום.
המבט שלה חודר, שובר לי את כל חומות ההגנה. ואני מתקלפת שכבה אחר שכבה.
היא רואה הכל, מיכל הזאת. הכל.
המבט שלה מגיע אל פנים הנפש. המקום שכוסה בכל הקליפות, בכל ההגנות.
"היא רועדת, שם", מיכל אומרת. אני מרימה אליה את המבט. "היא מפחדת.." היא ממשיכה. ושוב הדמעות. "ממה היא מפחדת?" היא לוחשת, "מה כואב לה?" "הכל" אני שוב בוכה "הכל. הכל. היא לא יודעת..."
אני מתפרקת. הכל צף. אין אוויר. הקירות סוגרים עלי. הכל חונק, דופק, גומר---
היא שולפת צעיף מהמגירה וקמה אלי. עוטפת את כתפיי ומחבקת.
"תבכי, רעות" רעות היא אמרה. עדין רעות. היא מעסה את כתפיי בעדינות.
אני ממשיכה לבכות, והיא שותקת.
היא מגישה לי דף, כוס מים ולוח צבעים. "ציירי את הפחד של רעות", היא מבקשת.
אני, הדף, המים, השחור והכאב. הכל מתערבל.
וכשאני יוצאת, מעט יותר מאוששת, היא רק מביטה בי ובעיניה מלטפת.


***
"איך קוראים לך?" היא תשאל. "רעות" אענה לה, זוהרת.

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר שאני
מתפטרת.

אתה מבין,
התפקיד
הוא קשה מידי
תנאי ההעסקה
לא הוגנים
(שלא נדבר על המשכורת
שלא מגיעה בזמן
ולא שווה את הטרחה
אומרים היא מתחת לשטיח
בפתח הדלת
במעטפה

אולי,
אני לא יודעת)

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר
שאני
מתפטרת

אבל כשהשמש במרכז השמים
ופטפוטים וצלחות ומזלגות וכפיות
הסכין כבר לא נצרך
ואני שותה מים
במקום את מכתב הפיטורין שהכנתי

אתה מבין, אלוהים
התפקיד
הוא קשה לי מידי

תנאי ההעסקה
לא
הוגנים

מדליקים אורות צבעוניים
כשאצלי בפנים
חושך.

מפריחים לאוויר
כמה בלונים

(זיקוקים
נדלקים,
נכבים)

ואז
בום.
האור כבה וכל האורחים הולכים

רק הוא ממשיך לעמוד שם,
בשאט נפש מפוצץ
עוד כמה
בלונים

"הַעוֹד תִּדְהַר?"
סָפֵק שָׁאַל סָפֵק הִתְחַנֵּן.
מִשְׁלֹא נַעֲנָה,
בְּקוֹל מַר כְּלַעֲנָה
"תִּדְהַר"
בִּקֵּשׁ שׁוּב.
סָפֵק בִּקֵּשׁ
סָפֵק צִוָּה.

אַךְ תִּדְהַר
עֲדַיִן שׁוֹכֵב
בְּצֵל הַתִדְהַר.