מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.
יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?
וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק ניצחי לדור דורים, אין זו רק עונה.
כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו.
כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן,
אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.
{הסבר: חיבור העלה אל מקור חייו העץ. מוצג כגעגוע לחיבור אוהב בפרט בין דוד לרעיה ולחיבור בין כנסת ישראל לה' בהסתר הגלות, עת אבד לו חיבור זה עם חלוף העונה (ובע''ה יחזור), ונפילתה היא בחינת השלכת}
תתן אחרית לעמך
בס''ד
"הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו"
אמר הרבי מבונים: יהודי שגם "מסלסל בשערו ומתקן בגדיו" וגם "רוח אלוקים בו", זה דבר נדיר ויקר המציאות
כל חוסר בגשמיות המציק לאדם גורם בהכרח כאב לנשמה ומשפיע רעות להמשך. (שלי).
אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה.
לפעמים מרוב ישיבה בבית המדרש מרגישים חנק, ניתוק מהמציאות, חוסר גדול שלא תמיד ניתן להצביע על סיבתו או על דרך המילוי שלו.
ההרגשה הזו מגיעה בין השאר מהתפיסה הרווחת שהישיבה והלימוד בבית המדרש היא עילת העילות ולפיכך מן הראוי שהאל יתברך ישרה על האדם שפע טוב אך האדם לא רואה את שפע או שראהו אך זה אינו ממלא אותו.
הרגשה זו - של דיכאון בילתי פוסק הנובע מהליכה אינסופית אל מטרה שלעולם לא תמומש במלואה בבחינת 'לא עליך המלאכה לגמור' - מביאה את האדם למאיסה בחבישת בית המדרש ולהבנה כי חבישה זו כשמה כן היא, כליאה.
אך 'אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים' ולפיכך אין שום אדם שיוכל לצאת מהבנה זו בכוחות עצמו ולכן האדם נשאר כלוא כמו חוני בשעתו בתוך 4 אמות של הלכה.
כל זה מונע מהאדם את ההבנה בטוב הגדול בו הוא שרוי ויותר מזה גורם לו לשקוע במחשבותיו אם לא לבעוט בכתלים.
אדם כזה, שישאר למרות הכול, שיעמוד עמידה של עצירה. שיאגור בתוכו את כליאת היצרים, התשוקות והמאווים - שמשמעות מעשה זה היא היצמדות מדוקדקת ל4 אמות שלהלכה.
אדם כזה יזכה עוד לאורה הגדולה, לשפע הגדול, לפתיחה המרוממת ביותר ולידיעה, ידיעת ה' השלמה שהיא הדבר הנכסף ביותר מאז אכל האדם מעץ הדעת.
אורה כמו זו שנסתרה ל'הסתר ומר-דכי' בשעתם ונתגלתה ל'אסתר ומורדכי' בשעתם. אורה שאין כמותה.
אורה זו, היא היחידה שתביא להלל.
ולאותם היושבים בחיבוק ידיים במר ודכי, שידיעת ה' נסתרת מהם ועם תשוקותיהם כלואים יחד התודות לה' יתברך (לפי שכעת אינם יכולים להלל)..
'עוד יהללוך'.. יזכו עוד לפריצת האורה לפניהם.. לשחרור הכוחות בזמנם ובצורתם הנכונה.
יזכו להלל.
מסר ליוצר | שיחה עם היוצר