יצירות של רחל כץ

כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעיני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.
לפתע -- בלי שום הודעה מוקדמת הספינה עצרה בפתאומיות ושיילי ואביטל עפו לאחור בזו אחר זו. צעקות ובכיות נשמעו מבחוץ, אנשים מרוגשים־מפוחדים רצו לכול כיוון אחוזי בהלה עצומה. שיילי ואביטל פתחו את דלת חדרם ורצו אחרי כל האנשים.
כשהגיעו לסיפון ראו קבוצת אנשים גדולה שעמדו סביב ארבעה מלאכים שמחלקים חגורות הצלה. כל אחד חפץ בחגורה שהיא הכרטיס היחיד שיציל את חייהם. אנשים דחפו אחד את השני, זקנים התמוטטו ארצה באפיסת כוחות, ילדים רצו בין רגלי האנשים בניסיון כושל לחיפוש אחר הוריהם.
עיניה של שיילי חיפשו מהו הגורם לכול האנדרלמוסיה ונחו על סלע ענקי ובו נכנסה הספינה. ואז הרגישה משהו לח שהרטיב את רגליה. "מייייםםםםם?????"
ובכל זאת הם לא ציפו לקבלת הפנים "הקרה" שיקבלו.
+ + +
מרחק ק"מ משם.
סירה קטנה עשתה את דרכה לאי הקטן והבודד. הוא הסתכל על השמיים שנצבעו בצבע ארגמן ועקב אחר השמש ששוקעת אל תוך המים הצלולים. לפתע משום מקום הגיע שחף קטן והתיישב להם על הסירה המתנפחת.
"היי חבובי, עוף מפה!! הסירה שלנו רגישה לנוצות ובעיקר לציפורני שחפים לבנים עם אף עקום כמוך". האנשים בסירה צחקו. כולם הקורבן של סטול! אין מה לעשות! תמיד יש את אותו אחד השולט, ואלה הנשלטים. כולם פה תלויים כרגע בין חיים למוות. אם המשימה תצליח הם יחיו ואם לאו אז... גורלם יהיה מר מאוד.
ארן הוציא מן הנרתיק החום שלו פרוסת לחם ופורר אותה לחתיכות. ואז הגיש חתיכה קטנה לשחף הקטן.
השחף אכל את החתיכה הקטנה ועף לו לדרכו.
"ראיתם?" הוא ספק ידיו זו בזו בעצימת עיניים, "וזה נקרא הגאונות שבפשט... אאההההההההההההה"
פתאום עשרות שחפים חגו מעל ראשם כולם חפצים בפת ערב שתשמש להם גם כפת שחרית ופת צהריים.
"ארןןןןן....." אנשי הסירה ניסו להתגבר על רעש הכנפיים שנשמע מעליהם אך ללא הצלחה.
אמיר סובב את ראשו לאחור ומיד שלח את ידו לאקדחו. משהו קורה שם. הוא קפץ במהירות למים הקרים ושחה לכיוון ממנו שמע צרחות איומות.
מרחק של ק"מ משם.
לפתע גל עצום התרומם השמימה וניתך בחוזקה על הספינה האומללה. הספינה החלה לשקוע אל תוך המים החשוכים והמפחידים. אנשים צרחו וחלקם גם טבעו. שיילי ניסתה להיאבק במים, בגלים ובכל מה שהפריע לה בדרכה אל הקרש החום שיכול להציל אותה, אך המים גברו עליה והיא שקעה אל התהום. אביטל הייתה רחוקה ממנה מאוד ולא יכלה לעזור לה כלל. אחד מן האנשים שראה את המחזה צלל והוציא מהמים את שיילי. הוא הניח אותה על קרש עץ שצף על המים
הפחד, התקווה שאולי יצליחו לחיות או שמישו יגיש עזרה... הכול היה מבולבל... מפחיד....
המשך יבוא

ישוב צדדי בצפון הארץ
הבית לא זע ולא נע. לא סיפר לאף אחד את אשר ארע בו באותו ליל אימים.
השעון המעורר צלצל ובישר על השעה 7:00. היא קמה במהירות, מלבישה את בגדי ראש החודש שלה וקלעה לה במהירות צמה יפה. המסיבה תהיה מושלמת! בזאת היא בטוחה! אבא ואמא יבואו ויביטו בה כיצד היא רוקדת ומציגה ובסוף ההצגה כמו תמיד יגישו לה מתנה וינשקו אותה בלחי. לאחר עשר דקות התארגנות היא ירדה למטבח. אף אחד לא נכח שם. שיילי חיפשה בחדר הוריה, בסלון, בחדר האורחים. שום כלום.
היא ניגשה בשקט לכוון דלת הבית וניסתה לפתוח אותה אך זאת הייתה נעולה. חשש עמוק עלה בליבה "משהו קרה!!" אמא ואבא דיברו איתה שיכול להיות שיבוא יום שכזה וכנראה שהוא בא. מישהו התעסק בדלת והיא נלחצה. היא רצה במהירות לכיוון ארון המעילים שעמד בכניסה לבית והתחבאה בתוכו, חונקת שיעול כבד מן האבק שסרר שם.
"שיילי???" הקול היה לוחש, היא לא הצליחה לזהות מי הוא הדובר.
"שיילי זאת אביטל!!! את פה???" שיילי יצאה במהירות מין הארון וחיבקה את אחותה התאומה בחוזקה. הדמעות כבר פרצו מאליהן.
"מה יהיה עכשיו?"
"אני לא יודעת..."
שנתיים לפני.
"זו הצעה שאף אחד לא יסרב לה!"
"אז איך עד עכשיו לא קיבלת מענה מאף אחד?"
"חח אתה לא מבין כנראה! אבל אני יודע שאני פונה כרגע למקצוען!! אתה הראשון ששומע מההצעה שלי!"
"אני לא חושב..."
לפתע הקול נהפך אכזרי וקשה. לא מותיר מקום לפשרות. לא מותיר הרבה בררות.
אקדח ננעץ בין צלעותיו והוא הרגיש את המתכת הקרה צמאת הדם צורבת אותו. מישהו ביצעה באקדח בדיקה ממש לפני שניות ספורות, אין פלא שהוא עוד חם!
"אני אספור עד 5 ואתן לך כמה דקות חסד, לפחות תחשוב איזה צוואה תביא לכלב שלך ומצידי תכתוב אותה שהגוף שלך כבר יהיה בקבר... מואאאהההה" קולו האכזרי של סטול הרעיד את היער כולו. מצמרות העצים ועד הרמסים והשפנים הקטנים.
"אני מבין שאין הרבה ברירות אז..."
לפתע האקדח חזר לנרתיקו של סטול והוא חייך חיוך שחשף את מספר השניים שחסרו לו. הם לחצו ידיים ופתק הפריד בין כפותיהם.
הוא חזר הביתה והרגיש כי הוא מציג בסרט אימה. פניו שטופות מזיעה ובעינו היה פנס כחול. דם זרזף מרקתו השמאלית ופניו היו נטולות צבע לחלוטין. אשתו כנראה וטרם חזרתה מין העבודה. איזה נס יש לו. הוא נכנס לאמבטיה ושטף את פניו. מנסה להשוות לעצמו מראה רגיל לחלוטין.
לאחר מיכן הוא בא לצאת מין האמבטיה אך הדלת הייתה נעולה. 'קליק' של אקדח נשמע ולאחריו צעדים חרשים על קצות הצבעות
'לא! זה לא קורה!! לא!!!!'
כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעייני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.