יצירות של דן דן דן

מעט יי"ש לשפוך
כוסות
על לב קפוא
אין לך דבר גדול מזה.
דרך ארוכה שגמענו קרח נורא
עכשיו רק מחול בית מרזח ויין נסך,
יין נסך - -
ריבוינו של עולם אתה יודע לב קפוא
מר נפש, מעט יי"ש, מעט תשוקה להחיות המת
זה אין לך דבר גדול מזה

ברק הכה, והרים
סלועים גורדי שחקים
גאו מולי.
חלומות עד תמול
שלכתי בם נפשי
היו לשלולית רזה
על צד הדרך.
כמו ילד,
אני מבקש לצלול בה

אחרי שהגוף נשרף
בכאב
וצעקות הדמים רפו.
אחרי שהנשמה פרחה
אחרי הכל,
נותר עוד רשימו

היום כמו פטיש
מפוצץ על לוח לב
משיב רוח רעננה.
כמו על גחל חלוש
לוחש סוד
היענה לו ליבי,
אם יפרוש כנף

אמת אין עלי
לוּ טיפה רחמים.
נשמה שהיא מרכבה
ליאוש פרא מתגלגלת דוהרת
מעבר להרי חושך
ותהום רבה
*
דרך שלימה תורות
של אור
וחוטי
תקווה
נשרפים
*
סוף בוער תחת
כפות רגלי
ובריאה שותקת
אין
מציל

זה התחיל בהפסקות קצרות אחר הצהריים, הייתי יושב ונועץ מבט מודאג בעננים חדשים שהיתמרו מכוס הקפה שלי. חברים שעברו נתנו צ'פכה, היו ששאלו 'הכל טוב אחי' והייתי מהנהן, 'אז מה, סתם עייף' הפטירו, והייתי מהנהן במרץ. לא שעייפתי פשוט לא היה לי כיסוי טוב יותר, וזה לא שבקשתי לכסות משהו, פשוט לא ידעתי מה לגלות.

אח"כ הייתי משפיל עיניי, בוהה בבועות קצף קטנות, הן היו מתנפצות בקצב. עיתים ראיתי בהן כוכבי אור על מרקע שחור אין סופי, עיתים ראיתי בהן את כל שטפח עד לכאב על פני הרכות.

'בועות מתנפצות' אמרו במבט חרד ובוגר, לחשו בדאגה צבועה כשהייתי ילד. ילד, קטן, קטן ולועג, קטן וטיפש, קטן ויפה. אבל כעת נותר לי רק לצפות בנבואת הפורענות מתגשמת, נשקפת על כוס קפה מבעבע וגוף רועד.

שלא יובן לא נכון, רוב היום היה חולף כרצוני, הייתי שוקד על גמרא וסטנדר ומנער ספרי אחרונים מאבק או מילים לא מובנות. ובכל זאת, דומה היה שמרה שחורה נפלה עלי, אדי הקפה כבר לא דמו לשירי עשן המבצבץ מן הקטורת ואפילו לא לעשן סגריה אפרורי, הם נהיו עזים יותר, שחורים יותר, קודרים יותר וכמעט שהייתי משוגע.

אחר כך הייתי בולע רוק ולוגם, לגימות איטיות, ארוכות, מרות. בין אחת לחברתה הייתי מפטיר אנחה קולנית מתמשכת.

אני זוכר את ההפסקה ההיא, הייתי נחוש, החלטתי שאלך עד הסוף, שאקדים פורענות, שאשתה את כוס התרעלה עד תום, עד שתיגמר, עד שתיגמר ממש נשבעתי. אח"כ הרמתי 'לחיים' וגמעתי הכל בלגימה אחת. אחת פשוטה ומהירה, אחת. גם את ה'בוץ' שסרב להבלע בעקשנות וניהל מלחמת חורמה מגוחכת ואפילו שיחק מחבואים בין שיניי, גמעתי לבסוף. וזהו, נשמתי עמוקות, לבשתי ארשת תמימות, גבורה ילדותית ונאה. בקשתי מהלב שילחש לשבלעתי שהרע נגמר בסוף,

אחר כך שפכתי סוכר למיכלית הריקה ואפילו ברכתי ברכה אחרונה, שפטרנו בערגה.
אי, עד עכשיו אני זוכר את הלעג המטפס, גרגור עז וגס. עדנו קופא על פני חיוך עוועים נהמר.

אבל זה היה אז. היום הכוסות הפכו לדבר שבשגרה ואני שותה אותם ללא מחשבות מיותרות. לא שהם פרחו חלילה, פשוט הן בגרו, התמזגו בצורה פלאית בדם העייף שלי.

לאחרונה מישהו הציע שאמיר את הקפה בהפסקות שינה קצרות, הן תחליף מעולה הבטיח. ואני רק הצמדתי את הכוס חזק ללבי הפועם, שהזכיר שאני עוד צעיר ושגם הפסקות שינה קצרות עלולות להפוך לשגרה ושחלומות של יום גרועים משל לילה ואיך שהם מלאים שדים. ופתאום כמה טיפות של אהבה ויופי פרצו אל חיי והיה סומק ומלאה חמלה עד קצות הנפש.

אחר כך רק שתיתי כוס מים קרים ובקשתי להירגע.