יצירות של אח..

'לא רוצה לאכול' כך זה התחיל. המוות.
פתאום בליל הסדר האחרון בחייו,שמו לב שהוא כמעטלא אוכל כלום.
אדם מבוגר מאוד, אבל בריא לחלוטין. אני חתמתי לעצמי שהוא ישלים מאייה לפחות.
אבל...
רבות מחשבות בלב איש. המציאות הוכיחה אחרת.
תוך שישה חודשים. המחלה גמרה עליו. כלא היה.
הוא היה חזק, מנוסה, אהוב, גבור. באמת. אבל 'היה', בלשון עבר.
אני לא אשכח שזה היה בחודש אלול. חודש הרחמים והסליחות, כמו שכולנו יודעים.
הייתי אצלו ביום שישי לפני שהוא נפטר. בשישי, במקום לטעום מרק, הוא טעם מים מרים.
כמעט בכיתי בבית חולים. הוא כנגדי, חלש, מסכן ו...אני, אני רקרוצה לעזור.
מוכן לשלםכל מחיר,העיקרשהוא ישאר איתי. איתנו. בעולם.
רציתי לומר לו משו באוזן. תמיד רציתי, לא יודע מההייתי אומראבל העיקר להראות לו -
שאני אוהב אותו. שבעז"ה הוא יחלים ויחזור להיות גבור כמו שהיה. חזק. כמו תמיד.
באותו היום, האחרון, התלבטתי אין סוף אם לומר או לא. האמת, קצת התביישתי. בסוף, לא אמרתי.
ולא רק בסוף אותו היום לא אמרתי, אלא גם מהר מאוד התברר לי שזה בעצם היה שבסוף של חייו, לא אמרתי.
או יותר נכון - לא הספקתי. לא הספקתי. לא הספקתי...

לאורך כל הזמן שהוא היה חולה, אמרתי לעצמי שאני אקבל עלי משהו, אשבור את הרקיעים.
אני, הנכד היחיד שממשיך את דרכו, שמשמח אותו - אבטל את הגזרה הנוראה הזו.
אבל תמיד דחיתי את עצמי, הנה, ראש השנה מגיע, מאז -זה כבר דף חדש. חיים חדשים.
אני אחכה עד אז ואז אקרע את השמיים. אז שכולם עוברים בבית דין של מעלה, אני אבכה מהלב.
אבל, לא הספקתי. לא הספקתי. לא הספקתי...

ומאז, מאז הטעות שלי,תמיד רצות לי המחשבות בראש.
אולי אני נתתי לסבא שלי למות? אולי אני בעצם רצחתי? אולי אני בעצם שפכתי דם?
אולי אניהייתי יכול לגרום לזהשהוא יהיה איתיברגע זהשמח וצוחק?
אולי, אולי אני אשם. אני אשם...
כך אני נשבר. נשבר לרסיסים שאח"כ לוקח לי כמה שעות לאסוף אותם.

אבל אז, שהקול הראשון פוגע בו -
ישנו עוד קול. קול חזק מאודשאומר לי: אם תשקע בבוץ של העבר ודאי לא תמשיך בחיים.
קח את העבר ותלמד ממנו. כוחות אדירים בשביל להמשיך בעתיד...

קח את העבר ותלמד ממנו. כוחות אדירים בשביל להמשיך בעתיד...

אני משתדל לבחור בקול השני. ולמה?
כי אני יודע שזה מה שסבא רוצה שאעשה. וזאת חפצתי.
ללמוד מהעבר, לעתיד.
 

************

אם קראתם עד לפה, אז בבקשה רק עוד דבר באמת קטן מאוד:
אני רוצה לשתף אותכם בלימוד ששאבתי מהעבר. אז ככה -

פעם למדתי משנה שאומרת:"אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".
בתרגום לעברית פשוטה זה אומר 'אל תגיד מתי שיהיה זמן פנוי אעשה דבר, שמא לא יהיה זמן פנוי'.

ו - אני מוסיף, 'שמא לא יהיה לך מה לעשות מאוחר יותר'.
כי, עבר זמנו - בטל קורבנו. הוא נפטר.
מה יעזור שרציתי ללחוש לו משהו באמת?
מה יעזור שרציתי להתפלל להחלמתו?
מה יעזור שרציתי לשבור את הרקיעים?

....

אחים ואחיות שלי, כמעט בדמעות אני כותב.
בבקשה, כשאתם עומדים מול דברים שיש לכם התלבטויות אם לעשות אותםעכשיו או לדחות אותם רק לעוד זמן קצר, בבקשה, תיזכרו במקרה הזהותחשבו שוב. שוב. אולי צריך דווקא עכשיו לעשות את המעשה, כי:
יותר מאוחר,כבר לא יהיה מה לעשות...