יצירות של זהות בדויה

הַנָּח וד"ל לַשְּׁחִיטָה בִּבְשַרְך הַחַי שכן הבטחתי אותות תְּזַקֵּק לְיָדַיִם אמונות. לֹא שֶׁלְּךָ עַל מְנַת לְאָחוֹת - שָׁלֵם לֹא שֶׁלְּךָ, מֵבִין. וּמֵיטִיב לדעת [מְעֻוֶּתֶת מֵעִקָּרִי תּוֹרָתָהּ וְאַתָּה, אַחֲרוֹן, מַה עָלֶיךָ?] ****** זֶה טִיוּל מֵאוּרְגַן אֶל נִבְכֵי הָעֶץ הַסָבוּך יְלָדִים, תְנוּ יָדַיִם, אֶפְשָר לַלָכֶת לְאִיבוּד [מֶאָז רָצִית עָנַפִים בּוֹדדים---] -הִתְרַחֶק! זְהִירוּת! כַּאן מָחַנֵה אִימוּנִים. -בּוֹא. וְשֶב לְיַד הָאֵש, כַּאן צוֹלִים אָנָשִים. [גְרוֹר עָצְמֶך לְבֵית הָמִדְרַש תְחִילָה. תוֹרִיד אֶת הָתוֹאַר אָבְרֵך וְלֶך נָא לִגְרוֹר סָפְסַלִים זֳה כּׂל הַאָדָם] הַנָּח לַאָדָם. כִּי קָץ בְּמְלַאכִים וּשְרוּפִים הֶיֵה. כָּפוּף לְתוֹרָת הָיְחָסוּת

"דאגה בלב איש- ישיחנה" אל תיפתחי, ילדה. כי אי שם משהו יסגר. אל תבכי, ילדה, כי אי שם מישהו ייאטם. אל תדברי, ילדה, כי ייגמרו אז המילים. מוטב לך לאמץ את הדממה. כל הטובים שותקים.

אתה חי בעולם. שאתה חושב שאתה מכיר. בתוך ארץ שאתה חושב שאתה מכיר. בעיר שאתה חושב שאתה מכיר. בשכונה שאתה חושב שאתה מכיר. בבית שאתה חושב שאתה מכיר, עם משפחה שאתה חושב שאתה מכיר, וחברים שאתה חושב שאתה מכיר. במציאות שנראית לך מוכרת. ואז אתה יוצא החוצה, לרחוב. מתיישב על ספסל. מסתכל מסביב. אדמה, שמיים. אנשים שעוברים לידך, מסתכלים, ולא רואים אותך. ואתה לא רואה אותם. ואיך שכל אחד שקוע בעצמו, רק בעצמו. לא מתעניין בשום דבר אחר. ואתה מחפש נקודה טובה, מוכרת. שתוכל להגיד "טוב, אז את זה אני לא מבין, אבל.." אבל כלום. אין כלום. ואז אתה תופס את העיניים של איזשהו חתול רחוב,מסכן כזה, מסתכל בפנים, ואומר לעצמך יא אללה, אני לא מכיר פה שום דבר. אף אחד. ואף אחד לא מכיר אותי. ואתה מחכה להפתעה, תדהמה, צער, משהו. וכלום. כאילו תמיד ידעת. איפשהו ידעת שהכל זה שקר בפנים. ואתה לא מבין, איך לא עשית שום דבר. ישבת ונתת לזה לקרות. לחיות בסרט. לשים את השמיכה על הראש ולהכנס בקיר. שוב. שוב. ושוב. והכי גרוע? אפילו לא להרגיש את המכה. ואתה הולך ברחוב, מנסה לתפוס את המבט של האנשים, להתפס במשהו מוצק, בטוח. ואתה לא מצליח. ואז אתה נזכר כשהיית קטן, ואמרו לך זה- עגבנייה. ולא האמנת. עגבנייה? מה זה עגבנייה? זו מילה מוזרה. תוכיחו. ואמרו לך- אין הוכחה. זה עגבנייה. כי זה עגבנייה, וזהו. ובהתחלה לא האמנת, ולא קראת לזה עגבנייה, המצאת שמות אחרים. נאבקת. רצית ל ד ע ת . ואז גדלת. ונכנעת. ולא עניין אותך יותר. עגבנייה? זה טעים. מה אכפת לי איך קוראים לזה? ואתה נזכר, ואתה מנסה לצחוק. אבל זה לא יוצא. ואז אתה מנסה לבכות, וגם זה לא יוצא. כאילו מישהו מחק את הרגשות שלך בטיפקס. ואתה מנסה בכוח, וקשה, ואתה נפצע. ואז אתה מוותר, שוב. ולא אכפת לך יותר. כי סך הכל, עגבנייה זו רק עגבנייה. ואתה ממשיך ללכת, פתאום רואה מישהו מוכר. תופס אותו, מסתכל לו חזק בפנים. אח, חבר, שכן, מישהו. זה לא משנה. אתה תופס אותו חזק וצורח לו חזק בפנים. את כל האמת. את כל האמת שגילית. והוא לא שומע. מסתכל במבט אטום, רפה. ואתה צועק, צורח, הכי חזק שאתה רק יכול. ואין תגובה. ואתה תופס בן אדם אחר, מנסה שוב. אפס. ואתה מסתכל לסביב, רדוף. מחפש מישהו, מ ש ה ו , שמוכן להקשיב לאמת. הוא חייב לדעת. כולם חייבים לדעת. אסור לשתוק! ואף אחד לא נמצא שם בשביל לשמוע. אתה נעמד באמצע הרחוב, וצורח, וצורח, וצורח. ואף אחד לא שומע. אף אחד לא מקשיב. ואתה בוכה, והדמעות זולגות. אתה עוצר רגע, מופתע. נוגע בהן. מרגיש אותן. ואז אתה מחייך. כי יש לך הוכחה שאתה אמיתי, שהכל קיים כאן. ואז אתה מבין. זו השפיות שזולגת לך לאט לאט מהעיניים. ואתה מנסה לעצור, ולא מצליח. ומחזיק חזק, חזק... אבל זה חזק יותר. ואתה צורח אלוהים, תעזור לי! אבל זה נסיון. תתמודד. ואתה לא מצליח, לא מסוגל, לא יכול יותר, זה כואב, אלוהים, זה כואב! תהרוג אותי. לא יכול יותר, בבקשה. לא יכול יותר. לא יכול יותר...

את. הבלתי נראית. ההיא שנמצאת בכל מקום, אך מעולם איש לא הבחין בה. את. הגידי לי, מי את הנסערת, הפועמת. מבעבעת. הסבירי, מדוע כואבת את מי זה פגע בך ומדוע ועוד תאמרי לי מדוע את פצועה ולמה דם שותת ליבך הסבירי, נאווה, מדוע בודדה את והיכן יופיך ספרי לי, יפתי, מדוע חלולות עיניך מדוע שפופה קומתך היכן שוכן ברק עיניך הכיצד ואודם שפתיך ואדמומית לחייך ואנה את הולכת יקירה. גלי את אוזני, אהובתי. היכן נעלמת ומתי תחזרי ומהי הטיפה הבודדה שם?

נועה של הים לפעמים צוחקת ככה סתם היא פשוט כזאת נועה של הים גם כשהיא ביחד היא תמיד לבד נועה של עצמה ושל אף אחד מאז שחר נערותה אהבה נועה את הים. יום יום, לאחר לימודיה, היתה רצה אל החוף. היא חלצה את נעליה לאט, מחדירה את כפות רגלייה הקטנות והלבנות לתוך החול הרך והנעים, החמים משמש הבוקר. היא היתה פושטת את בגדי בית הספר הנוקשים שלה, מחליפה אותם לבגד הריקוד התכול שלה, נעמדת על פויינט ומסתחררת קלות באוויר, נושמת לקרבה את אוויר הים הצלול. היתה היא מרימה אט אט את ידיה, מותחת את רגליה, ורוקדת לצללי הגלים, המתנפצים על החוף. כזאת היתה היא, נועה של הים. בריקודה היתה שופכת את ליבה בפני ימה האהוב כיצד היה בבית הספר, כמה קיבלה במבחן, מה אמרה חברה זו, ומה אמרה האחרת... לעיתים, היה ריקודה ספוג אושר, ותנועותיה מלאות התלהבות ויופי. אז היו עיניה הכחולות והגדולות בורקות מאושר, ושיערה הזהוב מתנופף באוויר בשמחה אין קץ. אך לפעמים, כאשר ישבה על החוף ולא רקדה, ראשה מורכן היה, מתמזג בחול הדומם. אז עיניה היו מצועפות, ודמעות זלגו מכחול עיניה, על לחייה החיוורות. יגונה היה נספג בחול, ונועה ידעה. הים שומע. בואי הנה נועה נשב על החול הצדפים ורודים והים גדול מסביב שמיים ועולם ובאמצע נועה של הים אז היה הים שולח אליה את גליו הכחולים, הקוצפים, כמבקש ממנה, "בואי נועה, בואי בתי, בואי לזרועותי, ואני אשמרך. בין גלי לא יאונה לך כל רע. בואי אלי, נועה שלי." ונועה היתה רצה אל חברה הגדול, צוללת לתוך מימיו הצלולים. ואז היתה מגיחה מתוך המים, מרגישה את זרועותיו הרבות מסתחררות סביבה, חשה את חומו, את חום הגלים, עוצמת את עיניה ומתמסרת לים. השיער שלה מתנופף ברוח יש לה בשקית ספר ותפוח יש לה נטיה בלי סיבה לסבול נועה של שמיים נועה בכחול וכך, שנים עברו, ובכל יום היתה נועה מגיעה לים, משמיעה לו את שיחה, ומקשיבה לסיפורי הצדפות, השרות את שירו. יום אחד, נועה לא באה. ישב הים וחיכה לה, אך היא לא הופיעה. שלח הים צרורות קצף לחוף, מזמינה אליו, מבקש ממנה לשוב לגליו. אך לשווא. נועה לא הגיעה. ליבה כבר לא היה שלו. כבר לא היתה נועה של הים. הים גדול הוא, ובכל שנה זקן הוא, חכם הוא יותר, אך לנצח נשאר. גילו לא נמדד במספרים, ואת חוכמתו אין ניתן לספור, גדל הוא וגדל ללא הרף. וכך גם נועה. גדלה היא, נערה היא עתה. בא אחר ולקח איתו את ליבה. ואותה. שוב לא באה נועה, שוב לא תבוא לחוף. קול שירה נדם. שוב אין היא נועה של הים. נעלמה יומיים מי ראה איפה היא צודקת? ומתי טועה? היא בקצה המזח אין מה לעשות כשעד כלות האופק לא רואים ספינות * * * ויום אחד היא חזרה. לא רקדה, לא סיפרה, לא בכתה. רק הרכינה ראשה, ביקשה... הים קיבל אותה. ושוב היתה לנועה של הים.