שירת הנפש
"עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה וְעִם כָּל שְׁתִיקוֹתָיו
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה –
עִם שְׁלֹשָה כּוֹכָבִים
שֶׁאָבְדוּ בֵּין עֵצִים
עִם הָרוּחַ הַזֹּאת.
עִם הָרוּחַ הַזֹּאת
שֶׁעָמְדָה לְהַקְשִׁיב
לַלַּיְלָה הַזֶּה –
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה
וּשְׁלֹשָה כּוֹכָבָיו
וְהָרוּחַ הַזֹּאת."
(לאה גולדברג)
"וְהִנֵּהוּ שׁוּב לְפָנַי –
מִתְחַטֵּא, מְשַׁדֵּל, מְפַיֵּס
וּמַדְלִיק בְּלִבִּי מְדוּרָה
כִּבְחַג שֶׁל בַּעַל הַנֵּס.
עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְּרִיתִי,
לִי רֵעִים בְּסֵתֶר הַיָּם,
וְשִׂיחַת אִילָנוֹת אָבִין
כִּשְׁלֹמֹה הַנָּבוֹן בָּאָדָם.
לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה בִּי נִיב,
לְחֶדְוַת הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם –
הַאֲנִי אַכְלִים אֶת הַיָּד
הַמּוּשֶׁטֶת לִי לְשָׁלוֹם?"
"פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!"
"שְׂשׂוֹנוֹת זְעִירִים, שְׂמָחוֹת כִּזְנַב-לְטָאָה:
הַיָּם לְפִתְאֹם בֵּין שְׁנֵי בִּנְיָנִים בַּכְּרָךְ,
זְכוּכִית הַחַלּוֹן נוֹצֶצֶת בְּשֶׁמֶשׁ שׁוֹקְעָה –
הַכֹּל מְבֹרָךְ!
הַכֹּל מְבֹרָךְ, לַכֹּל נְגִינַת נֶחָמוֹת,
בַּכֹּל רְמָזִים טְמִירִים, וְהַכֹּל יִסְכֹּן
לַחֲרֹז עַל חוּטָיו אַלְמֻגֵּי הַמִּלִּים הַנָּאווֹת.
כְּיַד הַדִּמְיוֹן."
( רחל. תל-אביב, תרפ"ו)
"הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין."
(זלדה)
לֹא גוֹאֵל – וְקָרוֹב כָּל כָּךְ,
לֹא נָכְרִי – וְכָל כָּךְ רָחוֹק,
וּתְמִיהָה נְבוֹכָה יִצֹּק
הַמַּגָע הָרָךְ.
הֲתִזְכֹּר? סָגְרוּ הַקִּירוֹת
וּמֵעַל לֶהָמוֹן הַזָּר
מִקּוּרֵי-מַבָּטִים נִשְׁזַר
גֶּשֶׁר – אוֹת.
אִם הִכְאַבְתָּ – בָּרוּךְ הַכְּאֵב
יֵשׁ לַכְּאֵב חַלּוֹנוֹת צַחִים,
נְתִיבִי בְּצִדֵּי דְרָכִים
וְלִבִּי שָׁלֵו.
(רחל)
אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.
אֵינִי קוֹבְלָה! נוֹבֵעַ שִׁיר
מִפֶּצַע-לֵב בְּאָהֳבוֹ,
וְחוֹל-מִדְבָּר – כְּיֶרֶק-נִיר
מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה, מֵהַר נְבוֹ.
(רחל)