יצירות של באהבה ובאמונה..

סליחה על האיחור, הייתי צריכה השראה... קריאה מהנה=)
קיץ. מבט אחד מבעד לחלון וכבר אלפי אסוציאציות מרצדות בראש. סרט נע של תמונות, תחושות ואפילו אחרי הרבה זמן, גם ריחות.
שמים,מים,בריכה,כיף,הנאה,עופר. לא, לא שוב...
למרות הנסיון להחזיק ראש בשיעור, ה x וה y מתערבבים עם הפרבולה, בוכה, צוחקת, מה זה משנה, ונשטפים. נעלמים.ואני נזכרת ביום הנורא ההוא, בשבוע המתיש הזה. אני זוכרת הכל כאילו קרה אתמול,

-" סיוון, כמה פעמים צריך להגיד לך להפסיק?!" שמעתי במעומעם, מבעד לדלת, דלת הפלדה שסוגרת לי את הלב, שאוטמת את הנשמה, שמפריעה לאהוב. בסדר, אני יודעת שאני אשמה! אבל בהכל?! מה זה חוסר הצדק הזה?. מי יענה לי? מי ישיב? אפילו לא שאלתי באמת. רק חשבתי על השאלות. כנראה שזה לא מספיק.
-"אני באה אמא". ושוב, הדרך המוכרת, לעבר המטבח. בשביל מה? אני שואלת את עצמי בכלל. בשביל מה כל זה?! שוב בשביל המבט המאשים עם הטלפון

כמה עוצמות יכולות להיות באדם אחד?
כמה הערכה יכולה להגיע אל אדם אחד?
המון.
וכל זה, זה פשוט מתנה. מתנה מאבא.
וכמה יפה להסתכל מהצד ולהביט, להתבונן, להבין.
להבין את זה. ההרגשה עילאית, מיוחדת.
יש שוב למה לשאוף.
אבל למה ראיתי את זה דווקא היום? כשאני עוד לא יכולה לתת משהו,
להגיב, לחזק ולתמוך.
חבל.
והאהבה, פתאום היא מתחזקת. דווקא פתאום, דווקא היום.
וזה גובר וגובר,

נשמה.
את לא יודעת כמה כואב לי.
את באמת חושבת שאני לא מבחינה? תאמיני לי,קשה להתעלם..
אז את מסתכלת, עם המבטים הריקנים האלו,שמקרינים באמת את מה שאת מרגישה, ולא מה שמתבטא בפועל.
ואת שואלת שוב ושוב, עדן,הכל בסדר? ואני עונה כן, הכל כרגיל. ובאמת הכל רגיל,רגיל בצורה הכי לא שגרתית שיש. ואת שואלת שוב, מה ? באמת לא טוב לך?? אז כן, לא טוב לי,וזה האני הפנימי שלי אומר. מתחת לכל המסכות לכל הקליפות

את! כן את. זה מכוון אלייך.
מה כבר בקשתי? את האמת כלום.
אז למה? למה עשית לי את זה?
את חושבת שזה כיף. נחמד. ובטוח שלא היתה לך אפילו כוונה רעה. אבל מאחורי הכל יש גם אותי, על זה עוד לא חשבת. בטח את גם לא חושבת.
מתוקה, יש כאן בן אדם. בן אדם עם תחושות, רגשות, מחשבות, עולם שלם. אבל את סוגרת הכל מאחורי הדלת, ופשוט בוחרת מה להוציא. אפשר להזכיר לך משהו? מה שנמצא מאחורי הדלת שייך לי. ולי בלבד!

למה דוקא ברגעים אלו קל לי?
איך פתאום המילים מאירות לי?
ושוב, "אלוקי נשמה"...
אבל לא! זה לא שוב, זה מחדש.
היום זה פעם ראשונה
כי להם זה כמו חיים חדשים.
הם לא יראו יותר את אבא שלהם.
הם לא יראו.
הם לא יבחינו, ויתבוננו,
בפנים שלו עוד פעם כשהוא יעיר אותם בבוקר.
ושוב הבכי,
מי הרשה לו להגיע בכלל?!
כנראה שדרך הדלת האחורית לא צריך לבקש רשות.
אז מה?
נכון,

הם אומרים לי תראי, תשמעי,
אבל אני רואה, שומעת, בלי העזרה שלהם.
הם מבקשים ממני – רק תדעי,
אבל אני יודעת
אז הם הולכים.
למה הלכתם?! כנראה אני יכולה להמשיך לשאול,
תשובה אני כבר לא אקבל.
אני צריכה אתכם, תעזרו לי לפרוח ולגדול.
עד עכשיו עזרתם לי לשכוח, לאן נעלם ה "להתקדם" ?
נכון, אני ילדה גדולה,
אז מה?! מי אמר שגדולים לא צריכים עזרה?
אנחנו כנראה מתבקשים לעשות הכל