יצירות של ריעות

במרכז עיר קטנה ונחמדה, היה גן משחקים שתמיד תמיד היה מלא בילדים. היו שם מגלשות וקרוסלות, מתקני טיפוס והמון חול.
והייתה גם נדנדה. נדנדה מעץ, צבועה בצבע בכחול, שכבר קצת התקלף. הילדים אהבו להתנדנד, אבל המגלשות היו כל כך ארוכות, הקרוסלות כל כך מהירות והחול היה כל כך נעים, שהילדים ויתרו על הנדנדה. אחד מהילדים האלה היה נועם. נועם הוא ילד חמוד, כמעט בן שש וחצי, שיורד בכל יום אחר הצהריים לגן המשחקים עם

הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר. היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??" "אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי."
זה היה חצי נכון.

האתר
_________
הדס התלבשה בג'ינס ובגופייה, ותהתה לעצמה מה חסר. "אה, כן.." נזכרה בבוז, וניגשה לקופסה קטנה שהונחה על שידתה. היא הוציאה סיכה קטנה, שעליה היהי חרות ה-ת, הדס, תל אביב. כן, לכל אחד מבני החבורה שבה הייתה שותפה הייתה סיכה קטנה עם שמו ושם המקום בו הוא גר. כן, כן. לחבורה בה הייתה שותפה היו שלוש סניפים בשלושת הערים הגדולות בישראל. ירושלים, תל- אביב וחיפה. היא זרקה את הסיכה מבעד לחלון,

סורי על האיחור.....

"הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר.
היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??"
"אני..." היא חשבה במהירות, "אני

הדס התעוררה אל בוקר חדש. בוקר שונה. בוקר נקי מחטאים. חטאים מהתורה וחטאים מהמשטרה. הדס התהפכה במיטתה, וניסתה לא להיזכר באירועי חמשת השנים האחרונות. לפחות לא בחלק מהן.... בעצם, היא העדיפה להתעורר מחדש אל לפני שמונה שנים, ושהכול יהיה שונה.

* * *

לפני שמונה שנים.
הדס בת השבע ישבה בדריכות על הספה בבית סבתה. היא הביטה בעצבנות על אחיותיה הקטנות, עדן ומעיין, בנות השלוש שישבו בנינוחות