השיחה בין דבורה גוטמן-קיציס לאלומה לב זורמת באופן שוטף.

הן כמעט לא זקוקות לשאלות מנחות של מראיינת. שתי הנשים יושבות ליד השולחן בדירתה הצנועה של גוטמן-קיציס במושב עמינדב שבהרי ירושלים, מפטפטות על כוסות יין אדמדם ועוגיות, ונראה שהיו יכולות להמשיך כך שעות אלמלא העייפות והשעה המאוחרת. ההזדהות של האחת עם התחושות של השנייה מתערבלת לתוך המשפטים של שתיהן, שמשלימים זה את זה בלי תיאום מוקדם.

על פניו, הן לא בדיוק גדלו באותו אזור גיאוגרפי וסוציולוגי, וגם תחנות החיים המקצועיים שלהן לא היו בהכרח סמוכות זו לזו. אבל הלב הפועם של החיים מחבר ביניהן לידידות אמת: המתנה ארוכה, ארוכה מדי ככל הנראה, לשלב של בניית הבית. היום הן כבר ניצבות משני צידי המתרס: אלומה (33), תושבת מחולה שבבקעת הירדן, עדיין ממתינה למי שיזכה להיות בעלה, ודבורה (44) נשואה כבר שנתיים וחצי, אחרי כעשרים שנות ציפייה ממושכת לבן הזוג, שהופיע לדבריה באופן ניסי לחלוטין, כשהיא חוגגת 42. אבל את שלב ההמתנה היא חווה גם בכובעה הנוכחי, כאישה נשואה שמייחלת לילדים.

למרות מוטיב הנס שדבורה מדגישה בסיפור ההיכרות שלה עם בעלה, שתיהן מודות שסיפורי ניסים על שידוכים הם לא בדיוק מה שהעניק להן את המבט האופטימי. "לא אהבתי שמספרים לי", נזכרת דבורה, ואלומה מסבירה את הרתיעה: "תמיד מפחיד ליפול באחוז האחד שלא קורה לו הנס".

דבורה, כשיושבת מולך אלומה, שעדיין נמצאת בהמתנה לבן זוג, ואת כבר מן העבר השני אחרי חוויה דומה, מה היית רוצה לומר לה?

"אחרי החתונה ואחרי השמחה הגדולה ואחרי הבית שקם, גיליתי שאותן תחושות פנימיות של חוסר ביטחון, פחדים או סגירוּת, לא נגמרו ברגע שהגיע הבעל. זה פשוט עובר מחלקה. קודם פחדתי שהבעל לא יגיע, או שיגיע מאוחר. עכשיו, כאישה נשואה עם הרצון שלי להביא ילדים לעולם, שזו לא בדיוק משימה פשוטה לאישה בגילי, חוזרים אותם פחדים – שזה לא יהיה, שלא יקרה, שלא אזכה לנס. ועם כל זאת, יש בי תחושה פנימית שכן – בעיתו ובזמנו, זה יגיע כשייפתח הפתח, כשהזמן יהיה מתאים. אז לא לחשוב שהאביר על הסוס הלבן ימלא את כל משאלותייך וכל חסרונך. החסרונות הם חסרונות, והם נמצאים שם כדי לעבוד עליהם".

אלומה מודה שהיא פחות מתחברת למסר, ומסבירה: "אנשים כל כך נזהרים להגיד לי בדיוק את זה – שתהיה עבודה ושהחיים תמיד מורכבים, ואז הם לא מדברים איתי על כמה שזה שמח ושזאת השלמה. יש מקום שבא לך גם לשמוע את הטוב. לפעמים בא לי שהחברות הנשואות יגידו לי – כיף לי, טוב לי, יש לי בעל מקסים, יש לי מישהו שדואג לי כשאני חוזרת מאוחר. אני יודעת שהחיים מורכבים, אבל יש מקום שבא לי לשמוע מה אני מפסידה. כי אז הרצון מתעורר יותר לדעתי".

אלומה, מה עושה לך לראות מישהי שעברה מסלול דומה, אפילו ארוך יותר, וראתה את האור בקצה המנהרה?

"אני במקום שזה מאוד מעודד אותי לראות חברות שמתחתנות", היא משתפת, אבל מקפידה לדייק: "ברור שכשחברות מתחתנות עולה אצלי כל קשת הרגשות ביחד: קנאה, שמחה בשבילה, רצון שלי טיפה להתרחק, וגם לדבר ולהיות שותפה ולפרגן. הכול מורכב".

דבורה נזכרת בעצמה כרווקה מבוגרת שחברותיה נישאות, ואיך חשה כלפיהן את אותה מורכבות: "אני זוכרת את עצמי בתקופות מסוימות נעלבת מחברות שנישאו והתחילו לבנות את ביתן והתרחקו, פיזית ורגשית, לצד ההבנה שזה זמן אחר". אבל, היא מודה בגילוי לב, "אני רואה שקרה לי בדיוק אותו דבר. הייתי עסוקה, הראש היה טרוד בעניינים אחרים. התחתנתי והתרחקתי. ופתאום ראיתי פער ביני לבין חברות, בעיקר רווקות. הייתי צריכה שקט מרעש של סביבה".

לא רק רווקה

כשהצעתי לשתיים להיפגש לשיחה על רווקות, המתנה וזוגיות, התגובות הראשוניות היו דומות, וגם כאן - בלי תיאום מראש. אנחנו לא רק רווקות או רווקות לשעבר, הן הסבירו לי, אנחנו הרבה מעבר לזה. השתיים אכן מנהלות חיים מקצועיים ויצירתיים ענפים: דבורה היא עורכת ומגישה ברדיו מורשת של תאגיד השידור הציבורי 'כאן'. אלומה עובדת בפרסום של 'בניין שלם', עוסקת בכתיבה ועריכה, ולאחרונה הוציאה את ספרה הראשון 'במלוא הדופק' (ידיעות) שהוא מעין יומן אישי של מחשבותיה על אתגר הרווקות.

למה אתן מרגישות שהתווית "רווקות" מצמצמת ומקטינה אתכן? בסופו של דבר, החיפוש הזוגי נמצא במרכז חייה של כל אישה.

דבורה: "אף פעם לא נשאתי את הרווקות כדגל. זה אומנם הלך והתארך, אבל הייתי תמיד עסוקה, תמיד עבדתי. התחום שלי הוא צומת שבו אני נפגשת עם אנשים ויש לי ייעוד בתחום שאני עושה ברדיו – קידום של מוזיקה ותרבות יהודית. אני יודעת כמה חשוב המקום שבו אני מונחת, וזה מה שהדריך והחזיק אותי, עשה אותי למי שאני. הרווקות הייתה עוד עיסוק מן הצד, הייתי צריכה לתחזק דייטים, אבל זה לא היה מרכז חיי. אולי זו הייתה טעות", היא מודה, "אולי אם הייתי מקדישה לזה יותר זמן ופנאי זה היה נגמר מהר יותר. יש דברים יותר חשובים שמעסיקים אותי. אלומה לעומת זאת", היא מחייכת, "עשתה מהרווקות אומנות".

אלומה מהנהנת ומספרת: "מישהי סיפרה לי משהו על דייטים, ואמרתי לה בצחוק: אחותי, אני עשיתי מזה קריירה... אבל", היא מרצינה, "זה הדבר האחרון שהתכוונתי לעשות. גם החיים שלי מאוד מלאים, אבל כנראה בגלל שהם יותר נובעים ממני ומנפשי, כי בבסיס הדברים אני אדם יוצר, אז הרווקות כן תפסה מקום, אבל מעולם לא הסכמתי לדבר על זה בפומבי. כמה וכמה עיתונים ביקשו לאורך השנים שאכתוב להם 'טור רווקה' ולא הסכמתי, לא הייתי מוכנה לטייטל וגם לא רציתי לשתף באופן כזה. ופתאום הספר הזה בא ככה וחטף את הכול, כי הוא פשוט יצא, זה פשוט נכתב. בראייה שלי הוא הרבה יותר רחב מרווקות".

הטייטל "רווקה", מסבירה אלומה, מצמצם אותה מכיוון שגם כאשר היא כותבת ומדברת על הנושא, זה לא מסתכם בסיפורי דייטים, אלא בתורת נפש רחבה הרבה יותר. "העיסוק שלי ברווקות הוא העיסוק שלי בנפש האדם ומה קורה לה במצבים כאלה, כשאני לבד, כשיש לי הצעות, כשאין לי הצעות, כשאני נלחצת לפני דייט, כשאני רוצה וכשאני לא רוצה. הכול מחזיר אותי לנפש שלי. זה באמת מדהים שבתקופה האחרונה אני פתאום מדברת על זה הרבה ויכולה למצוא את עצמי כותבת רק על זה, אבל במהות אני מרגישה שאני הרבה יותר ברוחב-דעת מאשר שאני רק רווקה. אני חושבת שפשוט הפסקתי לפחד לדבר על הרווקות. אני מודעת לזה שעכשיו יש לי טייטל, וכבר הזמינו אותי לכמה מקומות לדבר, גם מול קבוצות של אנשי טיפול שרוצים להבין מה עובר על רווקים ורווקות. אבל אני לא מגדירה את עצמי רק שם".

דבורה מתעניינת: "אז עכשיו יש לך התבוננות על רווקות ממקום אחר, יש לך תובנה אחרת על המגזר הזה?".

אלומה: "אני חושבת שאף פעם לא תפסתי את המגזר הזה כמגזר, וגם אף פעם לא תפסתי את עצמי שייכת אליו עד הסוף, כי תמיד נמנעתי מלגור באזורים של רווקים הומי אדם, נמנעתי מסעודות שבת קבוצתיות וכו', זה גרם לי הרגשה לא טובה, שאתה חלק מאיזושהי שיטה. אני חושבת שהכול הוא קודם כול בנפש האדם, ואתה צריך לעמוד מול עצמך ולהבין מה אתה מרגיש".

כשאלומה מדברת על התבוננות פנימה אל הנפש, דבורה מתחברת ומשתפת בתהליך אינטנסיבי שעברה כרווקה, ולתחושתה קידם אותה עוד צעד אל החתונה: "זה הדבר, זה גם מה שהוציא אותי בסוף. הלכתי לסדנה ב'שקוף', ושם בפעם הראשונה העזתי להסתכל למקום שאני משקרת את עצמי. או מייפה, או מחביאה או מטאטאה מתחת לשטיח, מסדרת מלמעלה. אבל שם היו מונחים ממש שקרים. הייתי צריכה להעלות על דל שפתיי שאולי אני לא באמת רוצה, אולי באמת דחיתי את זה ממש במו ידיי, אולי הרסתי בלי סוף. כשאמרתי את זה בהתחלה ההתנגדויות שלי היו למרחקים, אמרתי ולא האמנתי, או אמרו לי ודחיתי. וברגע שהסכמתי להגיד וואלה, כן, יש לי חלק משמעותי בטייטל הזה, שאני במו ידיי לא העזתי להרים את עצמי ולצאת משם, נפתח אצלי משהו".

להתחתן בעיניים עצומות

במהלך השיחה משתפת דבורה בתחושות שחוותה בתהליך ההיכרות והנישואין עם בעלה, איך הכול התרחש כאילו בלעדיה, והיא רק צופה בפלא מהצד: "כשאנחנו התחתנו, לא היה לי יד ורגל בדבר. זה קרה מעל ראשי, לא הייתי שם. היה לי קול שדיבר מגרוני, זה בכלל לא הייתי אני. והסביבה גם, המשפחה, בהתחלה נבהלו ממני כי הלכתי כמעט בעיניים עצומות. אבל הייתה לי איזושהי ודאות פנימית שזהו, הרגע פה, ואי אפשר לפספס".

כשהיא נזכרת בדבריה של אלומה מתחילת השיחה, ממהרת דבורה להוסיף בהטעמה על חוויית הנישואין: "זה יהיה מעולה. זה מעולה". אלומה מאותתת לה שעמדה באתגר, ומחייכת: "את רואה, הנה את אומרת לי את מה שאני צריכה לשמוע".

תקופת הרווקות היא אתגר שאומנם לא מזמינים אותו, אבל האם בכל זאת אתן מרגישות שהיא העניקה לכן איזושהי צידה לדרך ברמה האישית?

דבורה: "זה נותן אומץ להסתכל לנפש בעיניים יותר פקוחות. ברגע שהחלטתי להסתכל פנימה לנפש, היכולת הזאת יותר מפותחת ויותר משוכללת, כי אתה מכיר תהומות. יש זמן לתהומות, וזה לא דבר בהכרח רע. אתה מכיר עוד חלקי נפש שלך בצורה די ברורה".

ואיך זה תורם לחיים שלך עכשיו?

"במקום שבו אני מנסה להקים בית, השיח יותר נבון. זה גם בזכות בעלי היקר, שהוא איש נבון, אבל גם בגלל שכבר עברת כברת דרך ואתה לא מסתיר ולא מכחד, מוכן להסתכל פנימה ולהכיר באמת, ולצאת מהצד השני. אנחנו רבים כדי להשלים. לפני שהתחתנתי מישהו אמר לי – את כבר צריכה למצוא מישהו כדי לריב איתו. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, ועכשיו אני רואה שצריך למצוא מישהו כדי לריב איתו, זאת ממש עצה. אני יכולה לריב איתו ולצאת מהצד השני חזקה ובנויה יותר. לחצות את המריבה בשלום".

אלומה: "אני חושבת שהמתנה הגדולה שלי היא הפניוּת להשתכלל. אני מרגישה שכנראה באופן אחר זה לא היה קורה ומגיע, ואני מקווה שאני עושה את זה טוב. אני די מסורה לזה. זה בעיקר בא לי בלימוד אבל לא רק, זה סוג של אופי שמתבונן ופועל וזה חשוב לו. כל השנים האלה אני באמת לבד, אבל יחד עם זה באמת הייתה לי הרבה שהות והרבה פניות לבנות את עצמי. כשאני רואה היום מה יצא, ונראה לי שאני פחות או יותר רק בתחילת הדרך, אני די גאה בזה ומעריכה את עצמי".

ומה עם התחום הרוחני? זה חיזק את המקום של אמונה וביטחון, או דווקא רופף?

אלומה: "הלוואי שהייתי יכולה להגיד שאני באמונה וביטחון. אני נעה עם זה כל הזמן. אני כן יכולה להגיד שבאחת השבתות של אלול החלטתי שאני לא מפחדת יותר שאני לא אתחתן. השלכתי את הפחד, אני לא מוכנה יותר להיות בו. הוא כל כך מעמיס, הוא סוג של עול שאת נושאת אותו ומשתעבדת לו, וצריך כל הזמן לשרת אותו. אז אין לי יותר רצון להתעסק איתו ולכלות עליו את הכוחות שלי. אבל להגיד שאני מאמינה ובוטחת – זה כבר קצת גדול עליי, אני מודה. קצת מופרז לערכי".

דבורה לעומת זאת הייתה, ועדיין, במקום קצת אחר בהקשר הזה: "פשיטות ותמימות", היא מסכמת, "זה יקרה, זה קורה, זה קרה".

לזרום עם המטוטלת

ומהמבט פנימה אנחנו עוברות למבט החוצה, אל החברה. המעגל הראשון הוא המועמדים הפוטנציאליים להיכרות, וההתמודדות שלהם מול בחורה רווקה שנמצאת בעמדות עשייה והצלחה לא שגרתיות, שיכולה להתבטא לעיתים ברתיעה. אלומה מודה שבשנים הראשונות היא חששה מלעסוק ביצירה משל עצמה, בין השאר גם מהסיבה הזאת. "עולם הדייטים מעמת אותך עם זה שאת מיוחדת, אז תמיד יש גם את אלה שקצת מפחדים כי את חזקה וחכמה. היום כבר השלכתי את הפחדים האלה, אני לא מספיק גאוותנית בשביל לחשוב שנבראתי לבד ואין אף אחד בעולם שיתאים לי, אני יודעת שנבראתי חלק משלם".

בכלל, היא מסבירה, החשש שמשהו ירתיע בני זוג יכול להופיע אצל כל אחד, ולא משנה מה תחום עיסוקו: "אני חושבת שכל רווק או רווקה יכולים למצוא את הנקודה שבגללה לא ירצו אותם. זה באמת כבר סוג של עול שמשתעבדים אליו. אני יכולה להגיד לעצמי מהבוקר עד הלילה למה אף אחד לא ירצה אותי, אבל זהו, אני לא מוכנה להשתעבד לזה יותר. הבנתי כבר למה לא, עכשיו צריך להבין למה כן ירצו אותי".

מה הייתן רוצות לומר לחברה הסובבת על היחס לרווקים הדתיים?

דבורה: "הציבור הרחב שחושב שזה דבר שצריך למגר אותו. מוקצה כמעט, רק שלא יידבק אליי. זה לימוד לחברה השבעה והטובה. כולם רוצים לראות אותך מסודר, ואם אתה לא בדיוק תואם את התמונה אז אתה מקלקל את השורה. זה לימוד חשוב לחברה לקבל את החלש, השונה, האחר. זה אחר שנראה כאילו זמני אבל כרגע הוא לא זמני, הוא נוכח".

אלומה מאשרת ומוסיפה: "כן, זה הדיבור של 'עוד מעט', 'יאללה'. הנה, הוצאתי ספר על רווקות ואני שומעת גם תגובות של 'תיזהרי לא להיתקע שם'. למה למען השם שאני אתקע שם? אני כל כך רואה את זה כמהלך שמקדם אותי, ואנשים חושבים שאת נתקעת. מרגישים שבמאזניים אתה תמיד פחות, והתהליך הטוב שקרה לי הוא שאני רואה שאנשים יכולים גם ללמוד ממני. שהמקום שלי לא רק חסר".

איך מביאים לידי ביטוי את היכולות הנשיות, גם כאשר אין זוגיות או משפחה בשלב הזה של החיים?

דבורה: "זה בדיוק לא לתת לפחד לנהל אותך ולהשתלט עלייך. אני נמצאת בנקודה הזאת אבל מהקצה השני של הסקאלה, מצד הפוריות. והפחד הוא איום, הוא משתק, אני לא עומדת בזה, הוא גומר עליי", היא דומעת, אבל באותה נשימה מדברת על הקבלה וההשלמה: "אני נמצאת במקום שהשם בחר שאני אהיה, אין טעויות, אני ממש לא טעות. יש לי משימה ויש לי ניסיון גדול, וזה הדבר שמנחם אותי. אני לא שגיאה בהקלדה, וזה הסיפור – ההמתנה. רוב חיי אני במקום הזה של המתנה. מה לא עשיתי. איזה סגולות, לאיזה דייטים הייתי צריכה ללכת כדי שלא יגידו עליי שלא ניסיתי. ועכשיו זה אותו דבר. אז אני אומרת – זה הכוח הנשי. שנשים הן בדיוק על הגבול שמצד אחד 'משיח now' או 'חכי. לא עכשיו, אחר כך, יבוא משהו אחר'. יש כל הזמן מין מטוטלת כזאת של עכשיו-עכשיו, ומצד שני זה לא בידיי. ההמתנה נגזרה, אז צריך לתת לה להיות".

אלומה: "דיברת על התנועה הנשית של מטוטלת – ואני באיזשהו מקום מפסיקה להתנגד לה. אני עפה איתה לכל כיוון. ואחד הדברים שהכי מנחמים אותי לאורך השנים זו מחמאה שחזרה מהרבה אנשים ש'את ממש בריאה נפשית'. כשכואב לי אני בוכה, כשאני חזקה אני חזקה. ואני הולכת עם המטוטלת וזאת התנועה הנשית שלי".

אלומה מדברת על תנועה נפשית נוספת שמלווה אותה, ומסכמת את השיחה במבט אופטימי: "אני מוצאת שהתנועה הנפשית שלי היא של התפּלה - לוקחים את המים הלא ראויים לשתייה, ועושים אותם למים זכים שראויים לשתייה ולהשקיית צמחים. אני לוקחת את הרווקות וכאילו עשיתי לה סוג של התפלה. אני חושבת שבזכות זה יש בתקופה הזאת הרבה יופי והרבה אוצרות שנמצאים בה. כשמפחדים לכאוב את התקופה הזאת, אז בורחים ולא מגיעים לשום דבר. אבל כשחופרים עד למי התהום, אפשר להפוך אותם למים שהם באמת ראויים, נובעים. אני רוצה להראות לכולם שיש פה יופי, ואי אפשר לחיות את כל החיים רק ב'עוד מעט'. יש ברכה במה שקורה כאן ועכשיו. יש לי ברכה גם כשאני עוד לא נשואה".

Hagitr72@gmail.com