לכבוד
ראש החמ"ד אברהם ליפשיץ
מנכ"ל רשת 'נעם צביה' ינקי פרידמן

שלום רב

כידוע לכל, אופן הקבלה לאולפנות/לישיבות טעון שיפור. המעבר הנוראי ממצב של קבלה (ביסודי) לסינון/מיון (בעליה לחטיבה) זוהי אחת הרעות החולות, הפצע המוגלתי של החברה הציונית-דתית אליה אני משתייכת.

בכל יום מחדש אני נחשפת לצדדים נוספים של התופעה המכוערת כשאני מקבלת פניות אישיות של הורים המשתפים בסיפורם האישי והכואב של ילדם בנוסף לסיפורים המתפרסמים במדיה ובמקומות נוספים.

כל כך הרבה מקרים ובכל פעם מחדש, כותבים על זה, מתרעמים על זה, אינסוף של תגובות הזדהות, ואז שוב פעם רגיעה עד לגל הבא.

ברמה האישית במהלך השנה האחרונה חווינו זאת על בשרנו. בתי מוריה לא התקבלה לאולפנה צביה רבבה הסמוכה לביתנו. התהליך היה לא נעים בכלל בלשון המעטה. ראינו לנכון לערער על ההחלטה. ביקשנו לדעת מדוע? רצינו להיפגש, לשוחח בטלפון אך גם כאן נתקלנו בסירוב.

בשל כך, מוריה התחילה את שנת הלימודים באולפנה אחרת הממוקמת כ-25 דק' מביתנו , על ציר נסיעה עקלקל ולא נעים מבחינה ביטחונית. במהלך השנה כתבתי כל כך הרבה מכתבים הקמתי קול זעקה וב"ה אולפנת רבבה שינתה את הסטטוס והפכה להיות אולפנה אזורית.

במהלך השנה הגעתי לביקור באולפנת רבבה בשל אירוע שהתקיים בתחומה. באירוע ניגשו אלי מנהל האולפנה וראש אולפנות צביה, וביקשו שאקבל את התנצלותם האישית לאור אי קבלת מוריה לאולפנה. שיתפתי אותם ברצון של מוריה להיקלט לכיתה ח' מתוך רצון לחבור לחברותיה הטובות וברצוננו האישי כהורים שכולים , לאפשר למוריה נסיעה בטוחה יותר.

תיאמנו פגישה מסודרת. נפגשתי עם מנהל האולפנה, נאמר לי שהמקרה שלנו נפל בין הכיסאות והוא מתנצל על כך. ביקשתי ממנו לאפשר למוריה להיקלט לכיתה ח', ניתנה לי הבטחתו שמוריה בע"ה תיקלט. ערב חג השבועות שוחחנו שוב טלפונית על כך שבתי תעבור לשם לשנת הלימודים הקרובה.

ואז, בערב תשעה באב, ימים בהם מוטלת עלינו החובה להגביר את הסובלנות ואהבת חינם, קיבלתי מייל שבו נרשם בצורה לאקונית "לאור חוסר מקום... אנו נאלצים לא לקבל את בתך לכיתה ח'".

מיותר לציין את האכזבה והמרירות. ההשפלה שבקבלת המייל, אפילו לא "זכינו" לשיחה טלפונית. לא נפרט שוב את המציאות עמה אנו מתמודדים ואת המשבר שעברה מוריה לאור הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותנו. אנו נמצאים בשנית במצב של חוסר אונים מול בתנו, שנאלצת בגיל כה צעיר להתמודד עם אי וודאות בנוגע למסגרת חינוכית שנה הבאה.

ואני שואלת את עצמי שוב ושוב מדוע?! עד מתי ינהגו (במוסדות המיוחסים בעיני עצמם) באליטיזם שבינו לבין חינוך או יהדות אין דבר וחצי דבר? עד מתי ימשיכו לפגוע בנפשם של ילדינו? עד מתי מוסד חינוכי ינופף בדגל האליטיסטיות וההתבדלות? עד מתי יבינו שבית הספר המכיל את כלל הפונים אליו מסוגל גם יותר טוב לחנך.

מדוע זה קיים במנות גדושות במגזרינו? מדוע ערכי תורתינו הקדושה נשכחים כאן. חשבתי שאלה ההולכים לאור תורת הרב קוק זצ"ל, יפעלו ביתר שיקול דעת ורגישות, אותה תורה המחנכת אותנו להקשבה, לאמפתיה, לרגישות ,לדרך ארץ, לראות את האור המיוחד שיש בכל נשמה ונשמה תשפיע גם כאן.

כנראה שטעיתי...
מי נתן למנהלי המוסדות את הכוח לזלזל בנו ולהחליט בצורה שרירות מי לחסד ומי לשבט? במקום שבתי הספר יתחרו על ליבם של התלמידים המציאות היום הפוכה!

"חמ"ד הוא כמו משפחה" וכבן, ככה לא מתנהגים במשפחה אמיתית. אין מקום באולפנה של שתי כיתות בשכבה? מה רע לפתוח כיתה שלישית? הרי יש ביקוש, והגדלת השכבה תיטיב עם כולן, בזכות תקציב נוסף, מגמות נוספות, הקבצות נוספות ועוד.

ובנימה עוד יותר אישית, מעומקי ליבי - כנפגעי פעולות איבה, חווינו מספיק! וכן אני דורשת ממערכת החינוך לגלות אמפתיה ורגישות ולאפשר לבתנו לחוות חוויות טובות ולא לגרום להרגשה של דחייה ולפגוע בנפשה. הרי לא מדובר בבקשה מוגזמת, מבטיחה שהאיזון העדין יישמר , רק צריך לרצות זה הכל.

על פי המידע שמצוי בידינו מצבת התלמידות באולפנת רבבה מאפשרת קליטה נוספת. פנינו למספר גורמים במערכת החינוך טרם נענינו. הלוואי ובתי לא היתה רוצה ללמוד שם, אך אני מכבדת את רצונה ומעוניינת לסייע לה. לנגד עיננו עומדת רק טובתה האישית של בתנו.

אני פונה אליכם כמוצא אחרון. הלימודים יתחילו בעוד שלושה שבועות ואין למוריה מוסד חינוכי להכנס אליו.

בברכה
אדוה ביטון