כאשר מ', צעיר דתי בן 25 מפתח תקווה, מספר את סיפורו האישי, נשמע ברקע בכי של שתי בנות קטנות. אשתו מטפלת בהן בזמן שהוא בשיחה.

"בכל זוגיות יש קשיים ודברים שצריך להתגבר עליהם, וזה האתגר שלנו. אשתי מודעת לזה, דיברנו על זה לפני החתונה, זה אתגר שקיים כל יום מחדש, אבל אנחנו עומדים בו. אני לא יודע אם לכל מי שמצוי בבעיה הזאת יש פתרון, לנו זה מצליח. זה התחיל ברצון מאוד חזק להקים משפחה עם אישה וילדים, וזה מה שהוביל אותי".

כאשר היה מ' בשיעור א' בישיבת הסדר, הוא סיפר לראש הישיבה שלו על משיכתו לגברים. לאחר שיחה ממושכת והתייעצות עמוקה, הוא מספר, סיכמו השניים כי מ' יפנה לייעוץ עם גורם מקצועי. עם שחרורו מהצבא, לפני שלוש שנים, הוא עמד תחת החופה עם בחירת ליבו. "המשיכה לא נעלמת", הוא אומר, "לא נעשה לי קסם, אבל הלכתי עם פסיכולוג צעד צעד ויצרנו מצב שבו אוכל להתחתן. התנאי שלו לייעוץ היה שאספר לאשתי בדייט החמישי או השישי על ההתמודדות הזאת. ברוך ה' מצאתי אישה שזה לא הרתיע אותה, היא כן הבינה את המורכבות אבל בחרה להמשיך איתי עד עצם היום הזה".

הדברים שאמר שר החינוך הרב רפי פרץ בריאיון לדנה ויס בחדשות 12 במוצאי השבת שעברה עוררו לא מעט הדים בשדה הפוליטי, אבל יותר מכך העלו מחדש את הדיון סביב היכולת של אדם שנמשך לבני מינו להתגבר על נטייתו, וסביב השאלה האם בכלל קיים כזה צורך.

"מטפלים משתמשים בהפחדות, אשליות וכאב"

"השיח הציבורי שהתפתח כאן בשבוע האחרון הוא לא בריא", אומר הפסיכולוג הקליני צבי מוזס, אשר מייעץ לבני נוער ולצעירים דתיים שנמשכים לבני מינם. "כל הדיון הפומבי הזה לא עושה טוב, לא לציבור הרחב ובטח לא לצעירים הללו, שכל מילה בנושא יכולה לטלטל אותם".

על מקרה כמו זה של מ' אומר מוזס: "גם מבחינה רפואית וגם פסיכולוגית אי אפשר לשנות ולהפוך נטייה מינית. טיפולי ההמרה ששמעתי עליהם ממטופלים נעשים על ידי אנשים לא מוסמכים ויכולים לגרום נזק. אני אומר למי שמגיע אליי – אין לי פטנטים. במקרים של צעירים שהנטייה אצלם היא לא מובהקת ולא מאה אחוז לכיוון מסוים, וכאשר יש רצון מאוד חזק להתחתן, אפשר לבנות אפשרות כזאת. לא לשנות את הנטייה, אבל כן לשנות את ההתנהגות או את הצורה שבה האדם בונה את החיים שלו. הנטייה המינית היא משהו פנימי שאני לא חושב שאפשר לגעת בו, אבל אולי שינוי בהתנהגות יכול להשפיע בעקיפין במקרה ששום דבר לא מוחלט, ולהביא למצב שהגבר הזה יוכל לחיות בזוגיות עם אישה".

לדברי מוזס מדובר בקבוצה קטנה של מטופלים. "יש אנשים שמגיעים אליי במצב שהם מאוד רוצים להתחתן עם אישה, ובמהלך הפגישות אני מביא אותם להבנה שאצלם זה לא יוכל לקרות. אבל יש מי שבסופו של דבר יוכלו, לא עם כל אישה, ואני אומר להם מראש שזה גובה מחיר. הכי חשוב זה גילוי נאות מול האישה לפני שמתחתנים, לא לחכות למשבר אחרי החתונה. בסוף התפקיד של הטיפול הוא לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, להתמודד עם ההורים שלהם ולחיות טוב, לא לשנות או להפוך את הנטייה המינית".

מי שמספק הצצה לעולם טיפולי ההמרה הוא משה מרדכי ואן זיידן, יועץ נפשי, שרבנים מהמגזר החרדי הפנו אליו צעירים רבים. "אני אישית אף פעם לא השתמשתי בזה", אומר ואן זיידן, "אבל לא מעט פעמים נחשפתי לנעשה בטיפולים אלה. אלו מטפלים שמשתמשים בהמון הפחדות, אשליות, כאבים ובידוד כדי לדכא את המשיכה המינית לגברים. הם מנסים ליצור מצב שבו בכל פעם שהבחור יהרהר בגבר – יחד עם זה יעלו בראשו הפחד או המחשבות שדחפו לו, וכך לדכא את התשוקה, תוך שהם מנסים ליצור משיכה מלאכותית לנשים דרך צפייה בפורנוגרפיה או שהות ליד אישה. אנשים בארצות הברית שפכו על זה המון כסף וזמן, ובסוף זה פשוט לא עובד".

"אני ניסיתי אחרת", אומר ואן זיידן, "דרך שיחה פתוחה עם הנערים שהגיעו אליי, שוחחנו על הילדות וניסינו למצוא משברים מהעבר ולהתגבר עליהם. היום אני יודע שזה פשוט לא עובד. זה שקר. גם אם מישהו יצליח להתחתן עם אישה ולהביא ילדים לעולם, הוא אף פעם לא יהיה במצב של 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' כפי שכתוב בבראשית עם אישה, כמו שהוא יכול להיות עם גבר".

לא בלתי אפשרי

מי שמצייר תמונה שונה הוא הרב ארל'ה הראל, מאנשי ארגון 'כמוך' ומרכז 'בקדושה'. הראל משמש לעיתים רבות ככתובת הראשונית לצעירים דתיים בעלי נטייה הומוסקסואלית. הראל לא מבצע טיפולים בפועל, אך מכוון את מי שמגיע אליו לאנשי מקצוע מהשורה הראשונה בתחום הנפש. "יש במקצוע הזה הרבה שרלטנים, אני כאן כדי למנוע מהנערים להגיע אליהם ולמצוא בשבילם כתובת מתאימה". הראל מתנגד גם הוא לשיטת טיפולי ההמרה הישנה, אך לא חושב ששינוי הנטייה המינית הוא דבר בלתי אפשרי.

"מתוך אלפי מטופלים שליוויתי ערכתי מחקר שבו הסכימו להשתתף 600 בחורים, כולם הוגדרו כהומוסקסואלים בעלי נטייה מובהקת לגברים. שליש מהם עברו מהפך לחלוטין, שליש הפכו לבעלי משיכה לשני המינים ושליש נשארו עם משיכה תוך מגדרית לבני מינם בלבד. זה מאשש את הטענה שכנראה לא כולם יכולים להשתנות, אבל כן נותן פתח לאופטימיות בחלק גדול מהמקרים".

הראל מבקש להדגיש: "זהו לא טיפול בנטייה, זהו טיפול שמטרתו הגעה לאושרו של האדם, להרגשה שהוא שלם עם עצמו. יש לנו חמישה תנאים לטיפול שעליו אני ממליץ לבחור, שעל ידי שמירה עליהם אנחנו יכולים לוודא שלא ייגרם כל נזק: שהטיפול ייעשה בלי לחצים חיצוניים, ובלי הבטחות שווא וציפיות שהכול יעבוד. שהוא ייעשה בלי להגדיר יעד, אצל מטפל מקצועי ומוסמך ותוך שימוש במתודות מקובלות בעולם הטיפול, בלי שימוש באמצעים כמו גרימת כאבים וכדומה".

מי שצבר גם הוא לא מעט ניסיון בתחום הוא אליהו אקרמן, פסיכולוג מומחה, מדריך וראש מרכז 'בקדושה'. במסגרת פעילות הארגון בתחום המשפחה והמיניות, הן בתחום החינוך והן בתחום הייעוץ והטיפול, הוא אוחז בעמדה שמרנית, מה שהוביל להוצאת ארגון 'בקדושה' בראשו הוא עומד מאיגוד מטפלי המין הישראלי. לדבריו, "בעבודה אנחנו פוגשים הרבה צעירים וצעירות שמזהים אצלם קושי מהבחינה המינית בהקמת משפחה. הטעות הנפוצה היא הכינוי 'טיפולי המרה' – אי אפשר בטריקים להמיר נטייה מינית. יש אולי אנשים שהשתמשו בדברים האלה, אבל הם בדרך כלל לא מוסמכים. מניסיון של אלפי מטופלים אנחנו יכולים לומר שניהול קונפליקט נכון בין הנטייה ההומו-לסבית אל מול צו מצפונו ואמונתו של אדם – יחד עם רצון מאוד גדול להתקדמות ושינוי – יכול ליצור בירור רצון ותהליך שיש בו בסופו של דבר תזוזה של הנטייה המינית. אנחנו לא מבטיחים שום דבר וזה לא בטוח, אבל ברוב המקרים יש שינוי כלשהו, וכשלאדם יש שאיפה להקים משפחה אנחנו יכולים לעשות את שלנו. זה לא קורה אצל כל אחד באותו קצב, אלה תהליכים שונים בין אדם לאדם, אבל זה אפשרי. ארגוני הלהט"ב לצערנו לא נותנים לגיטימציה לעצם הצורך בשינוי, בעיניהם זה לא לגיטימי, ובסוף מה שבעוכרינו הוא הטרור הלהט"בי. גם פסיכולוגים ואנשי מקצוע וגם מטופלים פוחדים ממה שאומרים בחוץ, זה מאוד משפיע עליהם ומאיים על קבלת העמדה שלנו".

"הסוגיה המרכזית בסערה הציבורית שהתעוררה היא השפה ועולם הערכים", טוען מיכאל פואה, מראשי תנועת 'בוחרים במשפחה'. "אני סבור שהמרה זה כאשר לוקחים אדם, מזריקים לו הורמונים או שותלים לו איברים בגוף וממירים את הגוף שלו למשהו אחר. לצערי מדינת ישראל מממנת את הטיפולים הללו. את מה שקוראים בעולם 'טיפולי המרה' אני מכנה 'טיפולי התאמה'. כאשר אדם נולד עם תחושה נפשית שלא מתאימה לגוף שלו, סביב הנטייה האישית הזאת יש מחלוקת אם יש לאדם בחירה והוא יכול להתמודד איתה או שזה חלק מהזהות שלו. ארגוני הלהט"ב הפכו את זה לעניין זהותי, כאילו שמי שמתמודד עם הנטייה ממיר את הזהות שלו. מי שבוחר להיות הומו, אני לא מתערב לו וזו החלטה שלו. אבל מי שבוחר להתמודד עם זה ולא להפוך את זה לזהות – אני איתו. השיח שנוצר, שבו אי אפשר לומר משהו אחר, מכניס את הצעירים הללו כשהם מתלבטים למקום של ייאוש. הם מדברים בשפה של ייאוש, ואנחנו נותנים תקווה. הוויכוח שלנו הוא מעבר לזה – האם יש לאדם בעולם מטרה שהיא מעבר למימוש הנאותיו או לא, על זה המאבק שלנו".