פרשת "חקת" מתארת את עונשו הטרגי של משה רבינו, על רקע פרשת מי מריבה: " וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה" (במדבר, כ', ב'), וזאת בעקבות מות מרים והיעלמות הבאר -שליוותה והשקתה את העם במדבר.

רש"י- במסכת "תענית" מציין,  כי היה זה: "סלע, וְזָבִין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל" (שם, ט', א' ).  על רקע מצוקה זו, עלתה תלונתם הקשה: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ...וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם...אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה" (שם כ', ג'-ה'). משה ואהרון פונים אל הקב"ה והוא מורה להם: " וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע" (שם כ', ח'), אך משה מכה את הסלע פעמיים: "וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים... וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהו פַּעֲמָיִם" (שם ח'. ט').

חז"ל נחלקו בסיבת עונשו של משה, שנמנעה ממנו הכניסה לארץ "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם." (שם, כ', י"ב).  חלקם סברו שהסיבה לכך היא "לפי שכינה את בני ישראל בכינוי "מורים" מלשון "ממרים" (הראב"ע במדבר כ', ח').  אחרים טענו, כי משה לא הדגיש שנס המים  הוא מאת ה', כיוון שאמר:  "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" ולא "יוציא" ( חזקוני שם כ', י';  רבנו  חננאל שם כ', י"ב).

אך הסיבה הרווחת בקרב הפרשנים היא שחטאו של משה היה שהכה בסלע במקום לדבר אליו. הרב קוק מוסיף, כי לתפיסת הרמב"ם, היתה כאן "עבירה גוררת עבירה". כעסו של משה, הביאו לגנאי- בכנותו את העם "המורים", וזה הובילו להכאה- המסמלת כוח והתנגשות, במקום דיבור שיכול לבטא תפילה ופיוס (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
מה ההבדל בין "דיבור" ל"הכאה"?

כאשר אנו "מדברים", גלי קול היוצאים מפינו מתפשטים במרחב. מה הם גלי קול אלה?

גלי הקול הם גלים מכאניים היוצרים תנודות של שינויי לחץ. ביכולתם להתקדם מבעד לגזים כמו מבעד לאוויר, דרך נוזלים, או דרך עצמים מוצקים מסוימים, אך אינם יכולים להתפשט בריק (ואקום).
גלים אלה נוצרים כאשר עצם מסוים רוטט. (במקרה של "דיבור", אלו רטיטות של מיתרי הקול, דרכם עובר האויר מהריאות). הרטיטות של מקור הקול מועברות אל פרודות האוויר ומתפשטות בחלל דרכו.

נציין, כי מה שמתפשט במרחב  אינו האוויר עצמו, אלא האזורים של לחץ אוויר גבוה יותר ולחץ אוויר נמוך יותר הנעים ומתקדמים במרחב.

גל הקול הוא מחזורי ומספר המחזורים השלמים של הגל במשך שנייה אחת נקרא תדירות (frequency) . אדם יכול להבחין בגלי קול אשר התדר שלהם הוא בין 20 ל 20,000 הרץ בקירוב. תלוי בגילו וביכולת השמיעה שלו.

כאשר עצם מסוים מפיץ גלי קול בתדר הזהה לתדר הטבעי, או לאחד מהתדרים הטבעיים, של עצם אחר הנמצא קרוב אליו, העצם השני יתחיל לרטוט גם הוא בהשפעת גלי הקול שמקורם בעצם הראשון, ללא מגע פיזי ישיר ביניהם. הרטט של העצם השני יכול להגיע לעוצמה חזקה מאד, עד כדי שבירתו. תופעה זאת נקראת תהודה (resonance) [i].

לעומת גלי הקול המעבירים אנרגיה ממקור הקול לעצם המקבל אותו, בסיטואציה של "הכאה" מתבצעת הפעלת כוח פיזי ישיר על החפץ. כוח זה יכול לגרום לשינוי בתנועה של גוף, לעיוותו או לשבירתו.

 הרב רונן טמיר[ii] מסביר עניין זה בהיבט הרוחני: "ההבדל בין הכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם".

בהתייחס לכך, יש הרואים את ההבדל בין הכאה לדיבור, כהבדל בין חינוך לאילוף[iii], הם מקבילים זאת להבדל בין עבדים לבני חורין ברוחם. בצאתם של בני ישראל ממצרים היו הם "במדרגת עבדים"- עדיין לא בני חינוך, וההכאה כפעולה פיזית ומוחשית הייתה מתאימה באותה עת. אך לאחר "מתן תורה" והתחזקותם הרוחנית, הדיבור- כפעולה חינוכית ורוחנית, אמור היה להחליף את ההכאה.

לסיכום, ניתן לראות כי, פרשת "מי מריבה", מלמדת אותנו על האיזון שבין כוחן של מילים, למול עוצמתם של מעשים, וחשיבות העיתוי שבו יש להשתמש בכל אחד מהאמצעים הללו. התמודדות עם "סלע" קשה יכולה להיות בדרך של "הכאה" או בדרך של חינוך ו"דיבור", הדבר תלוי בסיטואציה המתאימה. וכפי שראינו לעיל, לפעמים יש בכוחו של ה"דיבור" גם לשבר סלעים - צריך רק לבחור את תדר התהודה הנכון.