זוכר כמו היום, בצהרי יום הכיפורים, בהפסקה שלפני תפילת נעילה, מטוס קרב קורע את השמים בטיסה נמוכה ומרעיד את החלונות... בתמימותי תמהתי, חיל האויר מתאמן ביום כיפור?!

כשחזרנו לתפילה בבית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי, היו מי שכבר גוייסו ונסעו. היו שהתעכבו במדיהם "וחטפו" מנחה, היו שבאו בבגדי החג ועל כתפיהם תרמילי תד"ל. הליחשושים והשמועות החלו... משהו לא טוב קורה. זאת היתה תפילת נעילה מעולם אחר. חיל ורעדה יאחזון... האבות המבוגרים התפללו אחרת. אנחנו הנערים ראינו את הדאגה על פני הורינו. קשה היה לנו להבין או לדמיין, הרי המלחמה היתה כל כך רחוקה. לא שמענו קולות ירי ולא רעמי תותחים. לידינו ישיבת ההסדר, הכותל, כל הבחורים גוייסו.

במוצאי החג, במקום לתקוע יתד לסוכה, מיהרנו לרדיו ולטרנזיסטורים. הטלוויזיה הראתה יותר שחור מלבן. נורא. המון צילומים מרשתות זרות שגרמו למפחי נפש ודיכדוכי חורבן. אנחנו מנסים להבין מה מתחבא הפעם במילה מלחמה. השכנים הצעירים, אבות לתינוקות, כולם מגוייסים ונפרדים מנשותיהם הצעירות בדאגה. שכן, כבד שמיעה מגוייס...

אחי, מוישה, היה ביום כיפור ברפידים. שם חטף את הגיהנום של ההפצצות. האדמה רעדה והכל מרוסק ומועף באויר. עשרות מטוסים מצרים צוללים עליהם ברציפות. מה שעיניו ראו, לא ראה הנביא בחזון העצמות היבשות... אחי שלום, היה בישיבת ההסדר בשעלבים. הכי קל לגייס את בני הישיבות הסדר. הם נמצאים בישיבות - צוותים שלמים לאיוש הטנקים עולים לאוטובוסים במשמעת של יראת שמים וישר לקרב. בדרך עוד משלימים מתפילת יו"כ ומרעננים לימוד הלכות מלחמה לרמב"ם.

כשאחי שלמה, שהיה בבית הבין שיש "בלאגן אטומי" ולכן לא קוראים לו, הוא ארז תרמיל ונסע. עד היום לא שמענו ממנו מה עבר עליו בתופת המלחמה הזו. אני רק זוכר אותו נפרד מאבא ז"ל ליד הדלת, ואומר "אם לא נתראה, תדעו שאהבתי אתכם". יעברו הרבה ימי מלחמה עד שנקבל אות חיים ממי מהם.

מהחוויה האישית הזו נלמד כי המוני לוחמים פרטיים כאלה, הוריהם, נשותיהם, הם גיבורי מלחמת יום הכיפורים. זו היתה המלחמה של אוסף המוני החיילים הקטנים מול האוייב... דווקא הגנרלים הגדולים, "המנהיגים" הם שפיקפקו ואף פחדו. זו היתה מלחמת ה"רבים" ולא מבצע של צוות סיירת מיומנת. לא היה כאן מבצע חד ומבריק כמו שאנו אוהבים. לא היתה כאן פעולה כירורגית מדוייקת בפינצטה, היתה כאן לוחמת אש כבדה ואינטנסיבית.

זו היתה הקרבה ציונית, ולא פעולה סנסציונית. היתה כאן רוח לחימה קיומית! זו היתה גבורת העם ונצחונו על האוייב (וגם על היוהרה של "הגדוילים-הביטחוניסטים"). בתחילתה, משה דיין דיבר על חורבן הבית השלישי, ובסופה האוייב התחנן להפסקת אש! תותחינו איימו על דמשק, וכוחותינו איימו לפרוץ לקהיר. הנה אנחנו אחרי 50 שנה... אין ניצחון גדול מהניצחון הזה!

נכון, זילזלנו בערבים והם הפתיעו בעוצמה וביוזמה מתוחכמת. נכון, הם הפתיעו אותנו ותפסו אותנו משתזפים לאור קרני הקונספציה. נכון, לא אנחנו הינדסנו את המלחמה אלא נגררנו למגננה ובמקרה הטוב, לתגובות... (עד שהתעשתנו לקח יותר משבוע). נכון גם שמתוך זילזול לא היינו מצויידים ומאובזרים כנדרש ושרדנו בזכות האילתורים. נכון, היתה אוירת נכאים, דיכאון עד כדי ייאוש. אנדרלמוסיה שלטת, חוסר שליטה במידע, בתודעה, בהודעות למשפחות... ה' ישמור, ("האלוף שמועתי" הרג והפיל חללים, הפיל בשבי ופצע המונים, מי יבין מה זה להתקשר לכל בתי החולים כדי לברר על יקיריו).

אבל, התגלתה לוחמה עיקשת של ישראלים מכל מגוון הקשת הישראלית שהבינו שאם לא ההקרבה שלהם, שאם לא העמידה שלהם מול האוייב, הרי שהוא יגיע לטבריה ולעפולה, לבאר שבע וידרוס את אילת. החיילים הבינו שאם לא הם, אין מי שיעצור את האוייב. כן, המוני ה"חפשניקים" הקטנים, הגיבורים, בצניעותם הכריעו את המלחמה לטובת כלל ישראל. קוראים לזה, ניצחון מרהיב! זה ייאש את המצרים והביא אותם להסכמי שלום!

הנתק של ההנהגה מן העם, הנתק של הממשלה מהבנת הכח ועוד יותר מהבנת עוצמת הרוח שבעם, היא שהעכירה את האוירה בקרב המנהיגות. וכשפוליטיקאים כושלים לא זוכים בתהילת הניצחון, הם מבטלים את הניצחון. אין ניצחון. המלחמה של המוני גיבורים הרחק מאור הזרקורים שברגעים הכי קריטיים עשו מעשי גבורה עילאיים היתה מלחמת הפרט הישראלי למען כלל ישראל! "הגדוילים" עוד תקועים בכשלונם האישי. אבל ה"קטנים" ניצחו את המלחמה הזו במסירות נפשם, בחזית ובעורף. אשרי העם שאלו בניו. אשרי העם שככה לו. ככה!