סיפור רודף סיפור. תמונה באה לאחר תמונה. עצב ועוד עצב, כעס ועוד כעס שהולך ומתגבר. יום, ערב ולילה סיפורי אימה, גבורה והצלה, סיפורי ניסים, סיפורי החללים, הנרצחים, הניצולים... כל יום מזה שלושה חודשים כמוהו כמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
כולנו נחשפים לעדויות המזוויעות ואין להן סוף. עוד ועוד דמויות משחזרות את הבלתי ייאמן שאירע להן או ליקיריהן באותו יום מר ונמהר. כמותו לא היה בתולדות ישראל.
לצד אלה - סיפורי הלוחמים עזי הנפש, המתקדמים בנחישות לעבר השלמת משימת מיטוט שלטון החמאס. והדרך ארוכה ומכאיבה, רצופה בדמים, בקרבנות, בדמים, בחיים שנגדעו באחת, במשפחות שהפכו לשכולות. מעל כל אלה מתעלים הורים, אחים ואחיות, בנות זוג, ואפילו ילדים, שעולמם התהפך עליהם, שיקירם שילם בחייו. גם אם ישנה נחמת-משהו, שהבן הלוחם נפל במערכה, הקריב חייו למען עמו ומדינתו, היא לעולם לא תהיה שלמה.
ב1956, בעת מבצע "קדש", ניחם אבי את חברו מנחלת ז'בוטינסקי, יעקב גרוס, על נפילת בנו אפרים, כשכתב לו בין היתר, כהאי לישנא: "כולנו התחנכנו וחינכנו את עצמנו על האמת המרה: מולדת אין מגישים על טס של זהב. מדינה אין בונים בקונגרסים. מלכות, כל מלכות, מבוססת על תלי הקברות של הבנים. דם הבנים – זהו המלט בתוספת דמעות ההורים. ובנך היה מאלה, שקיבלו דעה זו ברצינות. אשריו שנפל למרגלות הר סיני, ולא על גדת הוולגה ולא היה אחד מששת המיליונים"...
מי כיום מנחם בסגנון כזה? ואולם אי אפשר שלא להתפעם מהמילים שהשאיר אחריו הלוחם אלקנה ויזל ז"ל, טרם יציאתו לקרב: "כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח. אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם, תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות".
המלחמה הזאת שעודנה בעיצומה, שהכרעת בית הדין הבינלאומי לאי-צדק בהאג לא תעצור אותה, מתארכת. רבים בקרבנו מגלים קוצר רוח. וכי מי לא היה רוצה שכבר תסתיים? אבל זוהי מלחמה באויב לא-מדינתי, ברברי, שאין בית דין שישפוט אותו. מוכן לשלם כל מחיר ובלבד שישראל תותש. אויב שבנה מינהור מלחמתי הגדול ביותר בהיסטוריה, מתחת לרגליהם של שני מיליונים נתיניו חסרי הישע. אין צבא אחר שנלחם בתנאים שכאלה, מעל הקרקע ובתת הקרקע, כאשר בידי האויב 136 חטופים המוחזקים במחשכים.
עם זאת, נתגלו במלחמה הזאת הרבה סיבות לאופטימיות, לגאווה. תעוזת הלוחמים, ההכרה בחשיבות המשימה, הנכונות להקרבה, הקריאות מהחזית לעורף – לאחדות, להתלכדות. אלחנן ז"ל ביטא מה שרבים מחבריו חושבים. כולנו התרגשנו מדבריו של עידן עמדי, שהתאושש מפציעתו הקשה, נשא דברים חשובים: "אם לא נדע להשתנות ולהפסיק עם הקשקושים והריבים, אני מפחד שדברים כאלה יקרו שוב. יש קסם במילואים, ביכולת להיות ביחד – לא משנה מה הדעות. בצוות שלי יש קיצוניים משני הצדדים... אנחנו צריכים להפסיק עם השיח המטומטם והשטוח. כמו שהסיסמה מתחילת המלחמה הייתה, אני באמת מאמין שרק ביחד ננצח".
אלקנה שנפל, עידן שנפצע ומתאושש, משקפים בדבריהם דעת רבים. דעת לוחמים, דעת בני משפחות, דעת אנשי ציבור. בדרך הקשה "נפל האסימון", כי הפלגנות שהיתה נחלתנו עד 7 באוקטובר אסור לה שתחדש ותשסע בנו. המחלוקות הפוליטיות, המשפטיות, החברתיות אסור להן שוב להגדיש את סדר היום הציבורי, ולהחלישנו כלפי חוץ. מעבר למשימה הדחופה של חילוץ חטופינו ומיטוט הטרור, בטווח הארוך עלינו להשתקם פיסית ורוחנית. להתגבר על חרדות קיומיות, שמנסים להציף חלושי רוח (ראו למשל עוזי ברעם ב"הארץ"), כאילו יכול הטרור להכריע אותנו אם לא נמלא דרישותיו החצופות.
המלחמה חשפה, כפי שלא נחשפנו מעולם, את גודל השנאה העולמית לעם היהודי ולמדינתו. איבה מצד רוב מדינות תבל, שקרים מדרום-אפריקה, משטמה בחוגים הכי נאורים במוסדות אקדמים. אפילו ניצול השואה השופט אהרן ברק לא יכל להושיענו בהאג. מה חבל שאנשי הרוח שלנו, ובמיוחד הסופרים, אינם מרימים קול מוסרי להצדקת ישראל. את הרוח השפופה יש לרומם.
עוד נכונו לנו אתגרים קשים בעמידה על משמר המולדת. עוד צפויים לחצים, מאבקים, דאגות, שכול, אבל נדע ימים טובים מאלה, ימי התעשתות, התרוממות רוח, יצירה, שמחה ושירה. באחדותנו ובנחישותנו תלוי הדבר. תשאלו את עידן עמדי.