היום לפני 79 שנים, בכ"א בשבט תש"ה, 4 בפברואר 1945, התכנסו בארמון הקיסרי לשעבר ביאלטה שבחצי האי קרים שבברית המועצות, מנהיגי שלוש המעצמות של אותה תקופה: נשיא ארצות הברית פ"ד רוזוולט, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ורודן ברית המועצות יוסף סטלין.
נושא הוועידה שנמשכה שבוע, עד כ"ה בחשוון תש"ה, 11 בפברואר 1945, היה 'היום שאחרי' מלחמת העולם השניה: מי ישלוט בשטחים ששוחררו מציפורני גרמניה הנאצית שעמדה על סף כניעה, ומה יהיו אזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות.
זה היה כאמור בשלהי מלחמת העולם השניה, שפרצה שש שנים לפני כן. שש שנים נלחמו בריטניה ובהמשך גם ברית המועצות וארצות הברית, מול גרמניה הנאצית וגרורותיה, ורק על סף סוף המלחמה התפנו סוף סוף לחשוב על 'היום שאחרי', כולל ההסכמה לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור ממנה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בינלאומי.
החלטה נוספת של אותה ועידה, לבד מחלוקת אזורי ההשפעה, היתה הקמתו של אירגון האומות המאוחדות (האו"ם), כולל מתן זכות וטו לחמש המעצמות - ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, סין וצרפת שהצטרפה לאחר מכן.
כבר כמה שבועות, כשהמלחמה בחמאס הנאצי בעיצומה, רוחשת המדינה בקמפיין 'היום שאחרי'. כל הפרשנים מהצד היותר מסויים במפה הפוליטית, כל הפוליטיקאים מאותו צד ולאחרונה גם גורמים עלומים בצה"ל, דורשים מנתניהו לדון ולהחליט כבר עכשיו מה יהיה ברצועת עזה ביום שלמחרת תום הקרבות. במקום 'שלום עכשיו' – 'אחְרֵי עכשיו'.
בשבוע שעבר שמעתי טענה חדשה, מפי פרשנינו הפוליטיים: בצפון רצועת עזה, כולל העיר עזה, החמאס חזר להפגין נוכחות שלטונית, שליטה בכלכלה ברצועה ועל האזרחים כולל מתן דו"חות תנועה, והכל בגלל שממשלת נתניהו מסרבת לקבל החלטות לגבי 'היום שאחרי'. בגלל שנתניהו מסרב, משיקולים פוליטיים של הישרדות פוליטית, להחליט מי יהיה הגורם שישלוט ברצועה אחרי המלחמה, החמאס כבר משתלט בפועל.
טענה זו מעוררת כמה תמיהות, מכל הכיוונים: ראשונה - למה באמת כוחותינו יצאו מרוב השטח בצפון הרצועה, והפקירו מחדש את השטח? אכן, כשצה"ל יוצא משטח מסויים, נוצר בו ואקום שמתמלא בידי הגורם החזק בשטח.
שנית, לגבי עצם הטענה: אם אכן זה מה שקרה, והחמאס משתלט מחדש על שטחים שצה"ל מפנה, זו כבר לא שאלת 'היום שאחרי' אלא של 'היום בבוקר'. אין לכך שום חשיבות לשאלה מי ישלוט בשטח אחרי המלחמה, אלא מי ישלוט בו מרגע שצה"ל נסוג. ובנושא הזה יש הסכמה לאומית רחבה, שהשליטה הביטחונית בכל מקרה תהיה של צה"ל. אז למה צה"ל מפנה את השטח?
נניח, לצורך הדיון, שאנחנו מקבלים את דרישת הנשיא ביידן, שהרשות הפלשתינית ה'משופרת' תקבל את השליטה על הרצועה. האם היא מסוגלת להיכנס היום לשטח ולקבל את האחריות? בוודאי שלא. הן בגלל שהיא עדיין לא 'משופרת' – ייקח זמן רב עד שהרש"פ תחליף את כל ספרי הלימוד בספרים שאין בהם הסתה, ותוכיח שהפסיקה לממן את משפחות המחבלים – והן בגלל שאין לה לא את הכוח ולא את הרצון להיכנס כעת לרצועה, כשצה"ל שולט בשטח ביטחונית, ולתפקד כגורם שלטוני. בכל מקרה, בעיית ה'ואקום' השלטוני לא תיפתר גם אם תתקבל החלטה על 'היום שאחרי'.
עד שאנחנו מתפלספים בשאלת 'היום שאחרי', כדאי שהממשלה תקבל החלטה דחופה הרבה יותר: מה יקרה ברצועה 'מחר בבוקר'.
הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון 'מצב הרוח'