
משרד החינוך נקט סוף סוף צעד הכרחי, כשהנחה שלא ללמד שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל דחיית הצעת שלום מצרית – כך על פי ידיעה שפורסמה היום בעיתון 'הארץ'.
העיתון ציין כי עד היום הונחו המורים ללמד כי אחד ההסברים לפרוץ המלחמה הוא התעלמותה של ישראל מניסיונותיה של מצרים לנהל עימה מו"מ.
מדובר באגדה שכמה אנשי שמאל מטפחים אותה באדיקות – יגאל קיפניס, תושב הגולן, אפילו כתב אודותיה ספר שלם, '1973' שמו – כאילו נשיא מצרים סאדאת יצא למלחמה שכל תכליתה היתה הנעת התהליך המדיני, והצליח. ישראל שאחרי המלחמה הסכימה בדיוק לאותה הצעת שלום של סאדאת, כולל נסיגה מלאה מחצי האי סיני, ופירוק כל היישובים הישראלים (שעדיין לא היו קיימים ב-1973), וכל בסיסי צה"ל בסיני – אבל רק אחרי 2,650 הרוגים שניתן היה למנוע את מותם, אם רק היתה ממשלת גולדה נענית להצעה שקיבלה בחשאי מסאדאת לפני המלחמה. עד כאן בקצרה התיזה של קיפניס.
האמת היא, שאין הרבה דמיון בין פרטי ההצעה שסאדאת, דרך שליחו חאפז איסמעיל, העביר לשר החוץ האמריקני בינואר 1973, לבין הסכם השלום עם מצרים שנחתם ב-1979. קיפניס בעצמו סותר את התיזה שלו, כשהוא כותב בספרו (עמ' 51): "איסמעיל הגדיר את מטרת ההסכם בין ישראל למצרים כמעבר ממצב של מלחמה למצב של שלום "הסכם מלא, סופי ומיידי", שבבסיסו הכרה בגבולות הבין-לאומיים (כלומר, נסיגה מלאה מכל חצי האי סיני – ח.ה.), אולם קבע שיחסי נורמליזציה מלאים, שיכללו החלפת שגרירים ויחסי מסחר רשמיים, ייכונו רק לאחר הגעה להסכם עם המדינות האחרות. (ההדגשה שלי – ח.ה.). עד אז ישרור "מצב של שלום", שמשמעותו היא סוף העימות הצבאי, מעבר חופשי לישראל במעברים הימיים, מניעת פעולות גרילה כלפי ישראל, הפסקת התעמולה והתחלה של קשרי נורמליזציה. השלמת התהליך תהיה עם פתרון בעיית הפליטים, שתיעשה באמצעות האו"ם, אולם כאמור לא תהיה תנאי להכרה בישראל. ישראל סירבה לקבל זאת בטענה שתמורת ויתור על השטחים שכבשה תקבל פחות משלום".
גולדה צדקה. זו בדיוק היתה ההצעה של סאדאת: נסיגה ישראלית מלאה – בלי הסכם שלום מלא, שכולל את כל מרכיבי השלום.
קיפניס מגלה שגם המשא ומתן, על פי הצעת איסמעיל מינואר 1973, לא היה מבוסס על משא ומתן ישיר כמו שהיה ב-1977, אלא באמצעות הידברות מצרית-אמריקנית תחילה. "ארצות הברית כמי שמכירה את עמדות ישראל וצרכיה, ולמעשה מייצגת אותם בשדה המשחק המדיני, תגיע להבנה עם מצרים על עקרונות ההסכם ורק אז תוכנס ישראל בסוד העניינים כדי לדון בפרטיו, תוך שארצות הברית תפעיל את השפעתה עליה כדי לקבל את עקרונותיו'.
גולדה מאיר המנוחה צדקה לחלוטין כשדחתה אז את ההצעה הבלתי סבירה של סאדאת. מרטין אינדיק כותב בספרו 'בתחבולות תסיים מלחמה' (עמ' 94) כי "איסמעיל לא הסתיר שהמטרה של סאדאת היא לגרום לאמריקאים 'לכופף את ישראל'. הוא הבין שזה עשוי להיות קשה, שיהיה לכך מחיר פוליטי פנימי, אבל אם ארצות הברית לא תהיה מוכנה להתרחק מהגישה של 'מאזן הכוחות' – עקיצה עדינה כלפי קיסינג'ר – ולחתור לפתרון צודק, הסכם לא יהיה אפשרי.
"קיסינג'ר לא עמד לנטוש את הגישה שהיתה הבסיס לכל תפיסת עולמו, אז הוא גלגל את הכדור למגרש המצרי: גמישות מצד סאדאת היא תנאי מוקדם, הסביר, כי היא תספק לו את האמצעים 'להצדיק מוסרית הפעלה של לחץ' על ישראל.
"קיסינג'ר טוען בספריו שהמטרה הבסיסית של סאדאת כששלח את איסמעיל להיפגש איתו היתה 'לבסס את קיומו של מבוי סתום מבלי ליצור סימני אזהרה של משבר' (בתרגום לעברית פשוטה: זה היה חלק מההונאה של סאדאת להרדים את ישראל וארה"ב מפני כוונות המלחמה שלו – ח.ה.). במבט לאחור, לטענתו 'איסמעיל הציג את מה שנראה לנו כמחיר הערבי הסטנדרטי: נסיגה מלאה לגבולות 1967 עם הבטחות מעורפלות בלבד להדדיות בצד הערבי'".
טוב עושים במשרד החינוך, שהם זונחים את האגדות מבית מדרשם של תועמלני השמאל הישראלי, וחוזרים ללמד את האמת ההיסטורית. בתקווה שיעשו זאת בכל סוגיות יחסי ישראל והעולם הערבי.
אם אכן סאדאת יזם את המלחמה כדי לשכנע את ישראל לסגת מכל חצי האי סיני, הוא נכשל בכך לגמרי. אחרי המלחמה, למרות הפסיכוזה הציבורית בישראל שגרמה לנכונות להתחיל לסגת משטחים ששוחררו בתשכ"ז, סאדאת לא קיבל בחזרה את כל חצי האי סיני.
אומר שנית: אחרי מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא קיבל בחזרה את חצי האי סיני! הוא קיבל בקושי רבע משטח סיני, הפינה הצפונית מערבית, וגם זה אחרי ש'ירק דם' במשא ומתן מתיש במשך שנתיים, תחילה בהסכם הפרדת הכוחות ואח"כ בהסכם הביניים משנת 1975.
רק אחרי שהגיע בעצמו לירושלים, בא לכנסת, לחץ את ידי מנהיגי מדינת ישראל, והתחייב פומבית בקולו 'נו מור וור' וקיבל את כל תנאי הסכם השלום של ישראל, שלא היה מוכן לקבל ב-1973 – רק אז קיבל סאדאת בחזרה את כל חצי האי סיני.