במהלך השנה האחרונה נשתברו הקולמוסים על החובה ההלכתית לצאת למלחמת מצווה, על החובה הדתית של "לא תעמוד על דם רעך", על החובה המוסרית של כולנו להיות תחת האלונקה.
החובה הזאת מוטלת על כל חלקיה של האוכלוסייה, כולל לומדי התורה. לפני שבועיים שמענו נאום תוכחה קשה של דבורה הנביאה כלפי השבטים שלא הצטרפו למלחמה.
דבורה גוערת בשבט ראובן, ועימם בני גד ומחצית שבט מנשה, שישבו בעבר הירדן ולא הצטרפו למלחמה. וכמוהם בני דן ואשר, שישבו לחוף הים התיכון - אלה המשיכו לעסוק בספנות בשלווה, המשיכו לגור לחוף הים עם הכנענים שכניהם, ולא באו לעזרת ישראל למלחמה: "אורו מרוז.... כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגיבורים".
אקדים ואומר שיש לי כבוד גדול לעולם החרדי. אני מכיר לא מעט אנשים שמוסרים את נפשם על התורה ועל חסד ונתינה. ואף על פי כן, אני חש שאל לנו להחריש או להתעלם מההימנעות של הציבור החשוב הזה מהתגייסות לצה"ל. שנים רבות העלמנו עין מהצורך האמיתי להתגייס, אבל כעת בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל נוכחנו לדעת שלא יהיה ניתן לוותר לאף מגזר או קבוצה על הנשיאה בנטל.
ראשית, אני פונה לרבני הציונות הדתית. הרבנים מתוקף תפקידם נדרשים לאמירה הלכתית וערכית ללא רבב פוליטי. האם יש רב מתוכנו שלא מזדהה עם החובה של לומדי התורה לצאת למלחמת הגנה?! עד מתי נאפשר את ההשתמטות מהחובה הדתית והמוסרית הזאת? רבים סבורים שיש הרבה במשותף לכל רבני הציונות הדתית על גווניה. והנה, לפנינו מקרה מבחן: האם נוכל לצאת בקריאה משותפת המדברת על חובה הלכתית דתית לצאת למלחמת מצווה? האם נוכל לומר כי הפעם אין פטור לאף אחד, ובמיוחד לאלו שבפועל אינם לומדים תורה?
קריאה כזאת היא חובה שיש לנו כלפי תלמידינו ותלמידותינו. גם חברי הכנסת השייכים למפלגת הציונות הדתית אינם יכולים לעמוד מנגד ולאפשר את חוק הגיוס (כלומר, ההשתמטות). שמעתי כמה הסברים מדוע לתמוך בחוק הגיוס - שלא ניתן לגייס בכוח אלא יש לעשות זאת בשלבים ובהידברות, וכן שהשינויים הכרוכים בגיוס לצה"ל הם גדולים ויש צורך לעשות זאת בהידברות ובהבנת הקשיים של הציבור החרדי.
אכן, בוודאי שעדיף להגיע להידברות והסכמה וחלילה לא לגיוס בכוח – אך זה מותנה בהכרה עקרונית של המנהיגים הרוחניים של הציבור החרדי בצורך להתגייס לצה"ל. אולם לצערנו, לא רק שאין הסכמה לכך אלא האמירות של מנהיגי הציבור החרדי נגד הציונות הדתית עוברות כל גבול. וזה רק הולך ומחמיר. רק לפני שבוע התבטא ראש ישיבת סלבודקה, הרב דב לנדו, בחריפות נגד הציונות הדתית ואמר אמירות שמפאת כבוד התורה לא אחזור עליהן. האם לאחר אמירות מסוג זה נוכל לשבת יחד עם הנציגים של המפלגות החרדיות ולחוקק איתם את החוק שנוגד את ערכינו? האם איבדנו כל כבוד עצמי, השלכנו מעלינו את ערכינו הקדושים ביותר?
זאת ועוד, מפלגת הציונות הדתית מבקשת להילחם עד הניצחון. עם מי אנחנו נצא להילחם? מדובר במערכה קשה שתיקח שנים. האם הנטל ימשיך ליפול על הלוחמים הגיבורים שהתגייסו רוב ימות השנה בשנה האחרונה? לא נוכל להמשיך במערכה הזאת לאורך זמן עם מספר חיילים מצומצם שחלקו פצוע נפשית וגם גופנית. יש אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם, נוצרו בעיות הקשורות לשלום בית ונזקים מריחוק בין האבות הלוחמים לילדיהם.
ובכלל, האם ממשלה שמורכבת משרים שמתנגדים לגיוס בני הישיבות, שרבניהם מדברים נגד הגיוס לצה"ל בצורה חריפה, יש לה את הזכות המוסרית להוציא את העם למלחמה? האם הצורך להחזיק את הממשלה בתקופת הנשיא טראמפ יכולה לקדש את כל האמצעים, גם במחיר הסיכון שהצבא ילך ויקטן וגם שנפגע בבנינו ובנותינו שזכינו וחונכו למסירות נפש? גם על הטענה הסוברת שאם תפורק הממשלה תקום ממשלה אחרת, ממשלת שמאל־מרכז, שתיתן מלוא חופניים לציבור החרדי - ניתן יהיה להתגבר וליצור מסגרת שלא תאפשר זאת. בעת הזאת דרושה ממשלה שיש לה את הזכות המוסרית להוציא חיילים לקרב.
עלינו להמשיך בהידברות, אבל יחד עם זאת לתת את כל המענקים והזכויות רק לאלו שנושאים בנטל. לא מדובר כאן בכפייה אלא בעמדה מוסרית - מי שתורם יקבל. אני מאמין ששילוב של הידברות וניתוב המענקים למתגייסים יגרום לתנועה שתפרוץ מהשטח ותוכל בהמשך לגרום למנהיגים להבין שאנחנו במציאות אחרת.
סוף דבר, חברי הכנסת הרואים עצמם כציוניים־דתיים מכל המפלגות, דעו לכם שחקיקת חוק הפוטר את לומדי התורה משירות צבאי היא בגידה בערכינו, היא התעלמות מהקשיים של בנינו ובנותינו, זה יהיה אגרוף בפנים לקהילותינו ומשפחותינו. חבריי הרבנים, יש לנו חובה יוצאת דופן להוציא קריאה אחידה לקהילותינו, תלמידינו ותלמידותינו. אמירה ערכית נקייה מפוליטיקה, שהיא מעמודי התווך של בתי המדרש שלנו: לא לעמוד מנגד, אלא לצאת ולהתגייס למלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו ותלמיד מתלמודו.
