שורדי השבי אגם ברגר, אליה כהן וקרינה ארייב השתתפו יחד עם בני משפחותיהם באירוע מיוחד ומרגש שארגן ארגון 'קשר יהודי', המלווה את משפחות החטופים.
האירוע כלל רגעי תפילה ושותפות עמוקה בין השורדים ובני משפחותיהם לבין אלו שיקיריהם עדיין נמצאים בשבי.
כהן, ששוחרר מהשבי, שיתף את הנוכחים בתחושותיו מתקופת השבי בעזה וסיפר על הכוח שקיבל מהאמונה. "אם היה רגע ששימח אותי באמת, זה היה הרגע שבו הבנתי שאני יכול לדבר עם אלוקים בכל שלב ולבקש ממנו עזרה".
לדבריו, התחושה שהשם שומע אותו העניקה לו ביטחון ותקווה. הוא סיפר כי בכל פעם שביקש סימן או חיזוק, הוא הרגיש שנענים לו, בין אם זה באופן מיידי או לאחר פרק זמן קצר. "אני יכול לשבת ולבקש, 'אבא, תן לי סימן שהכל יהיה בסדר', והוא תמיד נותן", אמר בהתרגשות.
כהן תיאר חוויה מיוחדת שעבר במהלך השבי: "באחת הפעמים, שכבתי בשעה חמש לפנות בוקר בדירה שבה שהיתי, מתבונן בתקרה וחושב על העתיד. הייתי מלא בחוסר ודאות ושאלתי את אלוקים, 'מה יהיה? תן לי סימן שהכל יהיה טוב'. הסתכלתי על ה'חבר' ששמר עלינו, והוא היה שקוע בשינה עם הרדיו פועל ברקע. חמש דקות חלפו, ולפתע הרדיו החליף תחנה לרדיו דרום. שמעתי שם נאום של אם מודאגת שסיפרה על התקופה הקשה שעוברת עליה, על הקור שבחוץ, ואז הופיע קול שנתן לי תקווה. זה היה רגע שבו הבנתי – הכל יסתדר, יש תקווה בכל שלב".
במהלך הערב נשאו הנוכחים תפילה נרגשת. ברגעי השיא של האירוע, נעמדו שורדי השבי יחד עם בני משפחותיהם, כולל משפחתה של דניאלה גלבוע ומשפחתו של סשה טרופנוב, וקראו את תפילת "נשמת כל חי" בהודיה על שחרורם ובהבעת תקווה לשחרור החטופים שנותרו בשבי.
מירב ברגר, אמא של אגם, נשאה דברים על הצורך להתחזק באמונה ובתפילה כדי להביא לשחרור יתר החטופים שנותרו בשבי. היא הדגישה את החשיבות של פעולות רוחניות ועשיית מצוות כחלק מהמאבק הלאומי.
הרבנית צילי שניידר, יו"ר "קשר יהודי", שיתפה את החוויה שהותירה בה חותם עמוק: "מדהים היה לראות את הלב הענק של החטופים ששבו מהתופת של שבי חמאס. למרות הכאב האישי שחוו, למרות הצלקות הבלתי נראות שנשארו חרוטות בנפשם, הם לא שכחו לרגע את אחיהם ואחיותיהם שנותרו מאחור. בלב מלא דאגה ואהבה, הם הפגינו חמלה שקשה לתאר במילים – חמלה שזורמת כמו נהר שקט ועמוק, גם בתוך השבר והאובדן".
"החטופים האלה, יחד עם בני משפחותיהם, שהתאחדו סוף סוף לאחר ימים אפלים של חרדה ותפילה, עצרו את השמחה הפשוטה של המסיבה. הם בחרו להרים את קולם בתפילה נרגשת, להדליק נר של תקווה באפלה – לזכור את אלה שעדיין כלואים, שמצפים בלב דואב ליום שבו יוכלו לנשום שוב אוויר של חירות, לחבק את יקיריהם, ולהרגיש את החום של הבית. המעשה הזה, כל כך אנושי וכל כך קדוש, מזכיר לנו את הכוח של הלב היהודי – לזכור, להתפלל ולהאמין, גם כשהדרך נראית חשוכה".
