1. לבי לבי על צעירי הצאן החרדיים, הנאלצים לחיות בדיסוננס רגשי-קוגניטיבי כה חריף: מצד אחד הם מתחנכים לתעב את מדינת ישראל עד כדי אימוץ הימנון נטורי קרתא: 'בשלטון הכופרים איננו מאמינים ובלשכותיהם איננו מתייצבים' (אבל את כספם הם ברצון מקבלים), ואף מידרדרים עד כדי השתתפות במופע פורימי נתעב: צעיריהם מחזיקים ברובי צעצוע ו'יורים', כאילו היו חמאס'ניקים בני מוות, בחבריהם המחופשים לחיילי צה"ל. מצד שני, עדיין יש בהם יותר משביב של פטריוטיות ישראלית, של גאווה בהישגי המדינה והשתתפות בצערה בעת משבר. לבי לבי על צעירי הצאן החרדים, שמצד אחד נחשפים לגלי המשטמה שמטיחים ההנהגה והתקשורת החרדית בציבור הסרוג, על מנת להעמיק את התהום בין הצדדים, באמצעות שימוש בביטויים כמו 'הציבור הד"ל', או 'חובשי הכיסוי המחורר'; ומצד שני משתאים בהערכה ובתדהמה ואפילו בקנאה מסויימת מול מסירות הנפש של מאות אלפי חיילים סרוגים בסדיר ומילואים, המשליכים עצמם לתוככי האש כפשוטו, כדי להציל את אחיהם הנתונים בצרה ובשביה. 2. צעירי הצאן הללו נקרעים בין הקצוות. הם אינם יודעים באמת כיצד להתמודד עם הסללתם על ידי רבניהם, בדרך הפוכה מדרכה של התורה, המחייבת בבירור וללא שום ספק ופיקפוק את התגייסותם לעזרת ישראל מיד צר. מול נימוקי ההבל המופרכים שלהם, אתה מעלה למשל את פסיקת החזון איש, ש'פשיטא שבשביל הצלת העם כולם חייבין... לבוא לעזרת אחיהם... אם יש צורך בהן לניצחון המלחמה, אפילו חתן מחדרו יוצא' (עירובין, ליקוטים סימן קי"ד, ו') – והם נשארים חסרי מענה ענייני. אבל אז, כשהם מגיעים לשוקת שבורה, ויבש מעיין תירוציהם, הם שולפים את הקלף המנצח: 'האם הרבנים שלנו אינם יודעים את כל זה?'. 3. אז בוקר טוב, אליהו. הרבנים יודעים גם יודעים, אך מתעלמים. הם מתקפדים בתורתם הגלותית, ולא נוהגים כרבי זירא שגזר על עצמו צום של ארבעים יום כשעלה לא"י, כדי שתישכח ממנו תורת הגלות. ומאידך, תלמידיהם בישיבות ונאמניהם על הברזלים, לא ייצאו כנגד הבלמים שמטילים עליהם רבניהם. הם גם לא מסוגלים להאמין שאפשר שגם הרבנים טועים. מבחינתם, הרבנים, כמו האפיפיור להבדיל אלף אלפי הבדלות, לעולם אינם טועים. ואת ההוכחה הניצחת ביותר, עד כדי תדהמה, לאפשרות ההפוכה, שגם הרבנים טועים, סיפקה לפני יותר ממאה שנה אישה יהודיה צנועה מקרקוב שבפולניה, תופרת במקצועה, שהגיעה משפל מעמדה בתחתית הסולם החברתי למעמד של צדיקה וקדושה, דווקא בשל עמידתה מול הרבנים ופעילותה החינוכית כנגד דעתם ועל אפם ועל חמתם, עד כדי חשש להטלת חרם רבני עליה. עוד באותו נושא: מגילת אסתר: בלי בג"ץ ובלי בצלם תיקון המעונות: צדק פואטי שתיקת הכבשים ללכת עם הציונות ולהרגיש בלי זוהי שרה שנירר, מייסדת רשת החינוך החרדית לבנות 'בית יעקב', שבשבוע הבא ימלאו בדיוק 90 שנה להסתלקותה (כ"ו באדר תרצ"ה, 1 במרץ 1935). איזה כתרים לא קושרים היום בכירי החרדים לאישה פורצת דרך זו, שהלכה בדעה צלולה נגד 'דעת תיירה' רבנית, עד שהכירה בצדקתה? מנכ"ל 'מרכז בית יעקב', הרב ישעיהו ליברמן, כתב בימים אלה בהתלהבות ובהתרגשות על "המהפכה שחולל המפעל הקדוש 'בית יעקב' של מרת שרה שנירר ע"ה", ושעיקרו בכך שהיא "סללה את הדרך להפיכת בית יעקב ל'בית צדיקים', עד כדי כך שמרן החזון איש זצוק"ל אמר כי תלמידת בית יעקב ראויה להיחשב בת תלמיד חכם, גם אם אביה לא קרא ולא שנה". המורדת לכאורה הפכה למייסדת בית צדיקים? עד כדי כך? והרי זה מה שמוכיח, שגם 'עיני הבדולח' של גדולי הדור מסתמאים לפעמים נוכח המציאות המשתנה; לא רואים, נעבעך, את העולם הקונקרטי ונשארים תקועים בגלות הדוויה, הארורה. 4. שרה שנירר יצאה ב'חוצפה יסגא' נגד טענת הרבנים שאסור ללמד תורה לבנות ישראל מפני העיקרון ש"כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות" (כפי שהיום הם טוענים בחדרי חדרים: כל המתגייס להצלת ישראל מיד צר כאילו עובד עבודה זרה). היא ייסדה את בית הספר הראשון לנשים יהודיות, 'בית יעקב', בחדרון קטן בקראקוב, בסוף תשרי תרע"ט (1918), עם 25 תלמידות גילאי 13–14. מה ראתה שרה שנירר, שלא ראו גדולי הדור? המחנך צבי שרפשטיין: "חינוך הבנות היווה בעיה כאובה וטרגית בחיי יהודי פולין. החרדים הקדישו את בניהם ללימוד תורה נטו, ואת הבנות שלחו לבתי הספר הכלליים, שם למדו דיברו פולנית מצוחצחת ושקעו בעולמם הרומנטי יוליוס סלובאצקי ואדם מיצקביץ". בוגרות הגימנסיה הפולנית, מדרך הטבע חלמו ללמוד באוניברסיטה היאגלונית בקראקוב, וכמובן סירבו להשתדך לבחורי הישיבה, שבטלנותם הלכה כאות קין לפניהם. רבות מהן ברחו מבתי ההורים, וחלקן – כמה מאות – התנצרו, ואחרות, ושוב כמה מאות, הידרדרו לזנות. שנירר עצמה תיארה בזמן אמת את שראו עיניה: "הליקוי העיקרי נעוץ בזה שבנותינו יודעות מעט מאד על עברנו המפואר, וזה מרחיק אותן מן העם ומסורתו. אילו היה להן מושג ראוי ורחב... כי אז היו פני הדברים אחרים לגמרי". 5. רק 11 שנה אחרי שכבר התקיים המפעל החלוצי להצלת בנות ישראל מבורותן ומסכנות המרת הדת, זנות וכדומה, הכירו לראשונה בחיוניותו ובנחיצותו שניים מגדולי הדור האדמו"ר מגור ורבי חיים עוזר גרודז'נסקי, והעניקו לו גושפנקה תורנית הלכתית. כעבור ארבע שנים העניק החפץ חיים את תמיכתו לפריצת הדרך המבורכת, וקבע שהכלל שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תִפלות, "כבר לא שייך לזמננו". אבל היו כאלה שהמשיכו בהתנגדותם. למשל האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל הלברשטאם (1905-1994), בעל 'שפע חיים' ושו"ת 'דברי יציב': "תמה אני ולא אדע, מי הוא זה, יהיה מי שיהיה, אף אם גובה ארזים גבהו ושיאו עד לשמים יעלה, שיכול לסטות בכלשהו מפסק ברור בש"ס ובשולחן ערוך, ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִפלות. ואיך אפשר לעשות, חס ושלום, מתִפלות – גדר לאמונה קדושה ופרישות?". 6. מה שמוכיח שגם גדולי הדור עשויים לטעות. אז וגם עכשיו. אבל רק מעטים מרבני דורנו מסוגלים להיות החפץ חיים, או לפחות שרה שנירר של דורנו, ולהבין בחוש שהמציאות המתהפכת דורשת כלים אחרים להבטחת עצם הקיום היהודי כאן.
