היום, אחרי התפילה בבוקר באולפנא - הסתכלתי מסביבי להסתכל קצת על כולן, וראיתי כל מיני סוגים - בנות שב2 דקות סיימו להתפלל, בנות שמשתחוות ונראות כאילו הן בנות 100, ואת הבנות שבאמת מתפללות מכל הלב.
וואלה - זה עשה לי טוב על הנשמה.
'הלוואי שאני הייתי אחת מאלה שעוצמות עיניים, לוחשות בקול, ומתנתקות מהסביבה' - חשבתי לעצמי, אבל אני לא. מבאס.
ואז - היום בצהריים- סידרתי קצת את הערימות דפים שמצאתי בחדר עבודה או איך שלא תקראו לזה - ומצאתי קטע מ"עולם קטן" (עלון של שבת) על תפילה.
החלטתי לכתוב אותו פה. (אגב - חדשה פה
)
קצת ארוך - אבל באמת שווה קריאה.
שמוליק הציץ בשעון בעצבנות. שתי דקות אחרי אחת. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וחיפש מקום פנוי להחנות בו את הרכב. שוב הכל תפו. בלית ברירה השאיר אותו על המדרכה בקצה הרחוב ובצעד מהיר פנה לכיוון בית הכנסת. שמוליק הקפיד מאוד על שלוש תפילות ביום והתאמץ לא לוותר אפילו על מניין. נכון, לא קל לאדם טרוד כמוהו להפסיק את כל העיסוקים החשובים באמצע ולחפש תפילת מנחה, אבל מה לעשות, עיקרון זה עיקרון, ולא איש כמוהו יוותר בקלות. תפילת העמידה כבר התחילה ושמוליק נאלץ לפלס את דרכו פנימה בינות לעומדים. תוך רגע הוא כבר צלל ישירות למיים העמוקים. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. ברןך אתה...". 'הכי אני אוהב את תפילת הלחש', הרהר לעצמו בחוודה, 'שקט, שלווה, שום דבר לא מסיח את הדעת. ככה אתה יכול להתרכז בשקט במחשבות שלך'. "אתה גיבור לעולם ה', מחיה מתים...". 'רק שלא אשכח להתקשר לאיציק ולבקש ממנו את הדו"ח של סוף מרץ. אני חייב לעבור עליו ולערוך תיקונים לפני הוא מגיש אותו לגילקמן'. "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכינו...". 'בעצם, כשחושבים על זה, הווילונות בצבע קרם הרבה יותר מתאימים לסלון. אחזור לחנות אחרי הצהריים ואבקש שיחליפו לי את הסט'. "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה...". 'שטוסמן הזה פשוט עולה לי על העצבים. שוב החנה את הרכב שלו בצמוד לגינה, שלא לדבר על זה שכבר חודשיים אני רודף אחריו עם הצ'ק לוועד הבית...'.
רטט קל מהמכשיר שעל מותניו קטע את חוט המחשבה שלו. 'אוף, מי מפריע עכשיו באמצע התפילה?!', זעף, 'לא נותנים לבן אדם להתפלל אפילו 10 דקות בשקט?! מי זה הנודניק הזה שלא נותן מנוח?'. כעבור שתי שניות הופיע הרטט הבא, שרק הגביר את הסקרנות. שמוליק לא התאפק. מבט חתוף ימינה ושמאלה הראה שהסובבים אותו שקועים בתפילותיהם ובאלגנטיות שיגר הצצה קלה בצג. במקום מספר או שם הופיעו שם שתי מילים: מספר חסוי. 'מי זה יכול להיות?' ניקרה במוחו השאלה. אם זו הייתה שולה אשתו או צביקה אחיו, הוא היה מסנן אותם בלי לחשוב פעמיים, אבל מי מתקשר ממספר חסוי?! 'אולי טלפון מהבנק? אולי מישהו חשוב אחר שמנסה להשיג אותי?' שמוליק הציץ בסידור לגלות היכן הוא אוחז בתפילה וגילה אותו פתוח ב'מודים'. כבקיא ורגיל נדרשו לו חמש וחצי שניות נוספות כדי לחצות את קו הגמר בשלוש פסיעות קטנות לאחור ולפלס לו שביל גישה בינות למתפללים שחסמו את דרכו ליציאה, תוך כדי לחיצת send ולחישת 'רק שניה' לתוך הפומית.
רוח חמימה של צהרי אביב קידמה את פניו והוא התמקם במרכז רחבת בית הכנסת, מצמיד את הסלולאר לאוזנו.
"כן, מי מדבר?" ירה בקוצר רוח לעבר בן שיחו.
קול עמוק ובלתי מוכר בקע מן המכשיר. "שלום גם לך".
'ני זה יכול להיות?' ניקר סימן שאלה במוחו של שמוליק. הוא ניסה לחשוב אם הוא מכיר את הדובר, אך לא, הוא לא הצליח לזהות. "עם מי אני מדבר?" שאל כשסבלנותו פוקעת.
"זה אני, כמובן", השיב הקול העמוק.
'מה זה המשחקים האלו', התעצבן שמוליק, מי זה 'אני'?!
תוך שבריר שניה נפל לו האסימון. "אוף שלמה, תפסיק לעבוד עליי. אתה חושב שיש לי זמן למשחקים שלך, ועוד באמצע התפילה. מה אתה רוצה?!"
"שום שלמה", דחה אותו הדובר בטון נחרץ, "זה אני, אלוקים".
'מה? אלוקים?'. שמוליק הסתכל ימינה ושמאלה לוודא שאין איה יגאל שילון שמתחבא מאחורי עץ האלון הגדול שעמד ברחבה.
"אלוקים?", לחש בתמיהה לתוך השפורפרת.
"כן", הייתה התשובה ברורה, "הקדוש ברוך אני".
שמוליק היה בשוק. ככלות הכל, לא כל יום זוכה אדם לשיחה ישירה עם הכל-יכול בכבודו ובעצמו.
"אז... ל..ל..ל..למה התקש..ששש..רת?" גמגם.
"לא הייתה לי ברירה", השיב הריבונו, כשצליל אכזבה שזור בקולו, "פשוט ראיתי שאני לא מצליח להשיג אותך באף דרך אחרת..."
)
