פרק כ'
"טוב," אמר אורי, "חבל סתם שנריב, אני חושב שכדאי שפשוט נלך כבר לחנות, לקנות לנו את מה שאנחנו צריכים לטיול שלנו, במקום להתווכח, כי אני כבר רואה שמהוויכוח הזה לא יצא לנו כלום!"
"אוקיי, אני מסכים איתך, הפעם, לשם שינוי.." קרץ אליו שחר, בעליצות מדומה, "אז יאללה! בוא! ה ו ל כ י ם ! " המשיך, "יאללה!"
הם צעדו לעבר החנות בשתיקה, שחר חייך, וחיוכו היה עצוב. בלא שמץ של שימחה, 'אפילו אורי, החבר הכי טוב שלי, לא מבין אותי וחושב עלי כמו שהמורים חושבים עלי. כל המורים חושבים עלי ככה. נימאס לי מיזה כבר! אני רוצה להישאר כמו שאני! בלי כל שינוי! קורים איתי מספיק דברים בחיים, ולא ממש חסר לי מה לעשות איתם, עם החיים. נקודה.' חשב שחר במרירות-מה, ואילו במוחו של אורי חלפו מחשבות אחרות, אבל גם הן-באותו הנושא בדיוק;
'שחר צריך להבין-הוא לא יודע הכל, וגם הוא, כמו כל אחד אחר, צריך לקבל לעיתים עיצות מבן אדם אחר, מאנשים אחרים, אבל זה לא מה שמעניין אותו. הוא עושה רק את מה שהוא חושב לנכון, וזה עוד לא כולל בתוכו להקשיב לעיצות של אחרים..' חשב אורי בציניות, והמשיך את קו מחשבתו: 'אז למה הוא בכלל היה מעוניין לדבר איתי על זה? ממילא לא יצא מזה כלום.. זה סתם היה מיותר מבחינתו, ואולי גם מבחינתי, שהרי הוא ממילא לא שם בכלל על מה שאומרים לו, אוף!'
אורי השמיע אנחה קלה, "אורי?"
"כן?"
"מהו פישרה של האנחה הלזו ששמעו אוזני, שיוצאת ממך?" שאלו שחר בלשון מליצית, "סתם.. חשבתי על משהו." ענה לו אורי, "שיהיה.." השיב לו שחר בפקפוק מה, ולא יסף.
הגיעו לחנות. "מה צריך?" חשב לעצמו שחר בקול רם, ואורי שלף את הפתק מכיסו, "קופסאות שימורים!" הכריז, "וזה הכי חשוב!" הוסיף.
"למה?" התעניין שחר בחיוך, "כי.. כי אחרת לא יהיה לנו מה לאכול.."
".. ואז?" שאל אותו שחר, המשיך לשאול את אורי; "ואז מה יקרה?"
"אני באמת לא יודע.." צחקק לו אורי קלות, "אז בוא לא נקנה..!" צחק אליו גם שחר, "יאללה!" קרא אליו אורי, והעמיס שלוש קופסאות של חמוצים על גבי העגלה, "איזה עוד קופסאות של שימורים כאי? תירס?"
"כן, טונה לא, כי אתה יודע.. שאני צמחוני.."
"אהה! נכון, אז שיהיה בסבבה.." השיב לו אורי, והניח בעגלה גם שתי קופסאות של תירס: "ומה עם תירס גמדי?"
"כן," חייך שחר, ושם שלוש קופסאות, " ו ע כ ש י ו , " הכריז אורי בדרמטיות, "כן?" שאלו שחר בעניין, "ממתקים! חשוב או שמא לא חשוב? חשוב!" הכריז אורי, בכאילו רשמיות, וניגש לאיזור הממתקים, כששחר מאחוריו, "שוקולד לבן, ביסלי, במבה, צ'יפס, ומה עוד?" שאל אורי, "לא יודע.." השיב לו שחר, "אהה.. בעצם.. כן.. קרקרים!" חייך, הם ניגשו לקופה, וערכו את החשבון.
בדרך הבייתה, שחר שאל את אורי, "תגיד, אורי, אתה באמת חושב שאני אטום כל-כך לדיעות אחרות?"
"אני אמרתי את זה?"
"לא.. אבל ככה זה היה ניראה, איך שהסתכלת עלי.. כאילו אני איזה דפוק אחד, שחייב דחוף פסיכיאטר, שיפתח לו את המוח.. ואני דווקא מזה לא מרגיש שאני אחד כזה!!"
"אתה.. אני לא יודע מה להגיד לך, כי אתה לא כזה אטום, אבל בנושא הזה-אתה לא מוכן לשמוע אף אחד, שדעתו איננה כדעתך, וזה קצת.. קצת.. מפריע לי.. אתה מבין אותי?"
"מנסה, אבל זה קצת קשה לי, ריגשית, מיוחד בהיתחשב בעובדה-שאתה לא הכי מתאמץ להבין אותי.."
"אני לא מתאמץ להבין אותך? אוי.. נו.. באמת! אני משתדל וחצי להבין אותך. אבל אתה כל-כך אטום לכל מה ששונה ממך, שזה באמת דיי קשה לי!.."
"בטח! כי אתה עושה כל מה שמי שגדול ממך חושב לו לנכון!" השיב לו שחר בזעף, והלך אל ביתו.
____________
איך? כתבתי ב"גיחה", ושיפצתי ועשיתי את הסיום של הפרק הזה-בבית, היום..
______________________________________________________--
תגובהתגובות