פרק כ"ג
באותו לילה שחר הלך לישון בציפייה ליום המחרת, לטיול הגדול של השנה, של השנים; 'יאו! זה הולך להיות הטיול האחרון שלי עם כל החבר'ה האלה!משנה הבאה אנחנו כבר לא נהיה ביחד! אויי.. ישיבה חדשה, אוף!'
בוקר. "שחר, היום הטיול שלך, קום!"
"אהה?! וואלה! נכון! אני חייב לקום, מה השעה?"
"חמש, אתם יוצאים בשש וחצי, נכון?"
"כן, אני חייב לדבר עם אורי, רבנו קצת אתמול.. לא נעים לי"
"אז תתקשר אליו, אחרי שתגמור להתארגן, שלא תעיר אותו מוקדם מידי בשבילו"
"כן, תודה אבא, שהערת אותי"
"אין בעד מה.. בשביל זה יש הורים, טוב, אני עף לתפילה."
"אני אבוא למניין המאוחר יותר, היום לא מתפללים בישיבה, בגלל הטיול. החלטנו ככה כדי שיהיה לנו נוח יותר"
"אוקיי, תהנה בטיול שלך!"
"תודה, אשתדל להנות.." ענה לו שחר בקריצה, "אני שמח!"
"תאמין לי שגם אני"
"אני שמח, טיול נעים", אביו יצא מחדרו, ושחר התחיל להתארגן, 'חולצה כתומה, מכנסי ג'ינס, שורש, מה עוד צריך ללבוש לטיול הזה? הכיפה הכתומה של חבל קטיף..? ניראה לי, טוב, יאללה, נתלבש!'
"הלו? אורי? כן, אני חייב לך סליחה על ההתפרצות של אתמול. לא. אני לא חושב שטעיתי, אבל אני לא חושב שהייתי צריך להתפרץ עליך ככה.. טוב, אז אתה סולח לי? זה העיקר! ביי."
"היי! מה קורה? אני מקווה שהיום אתה יותר רגוע מאתמול"
"מצחיק מאוד!"
"דיי, נו, צוחקים איתך"
"אבל זה לא הכי מצחיק בעולם, אתה יודע"
"כן, אני יודע, סליחה"
"סולח"
"יופי", ענה לו אורי, ולאחר היסוס קל הוסיף; "ת'שמע, חשבתי על אתמול, צדקת. לא בהיתפרצות שלך, אלא בזה שאני תמיד מצדיק את המבוגרים. גם לי זה מפריע. כי אז אני נהיה מין תלותי כזה, עושה את כל מה שהם מצווים עלי"
"אוהו! איזו השתפכות הנפש.. אבל בוא, נעזוב את זה בצד. אתה זוכר שזה הטיול האחרון של כולנו ביחד הרי, אז בוא ונהנה ממנו כמה שאפשר"
"צודק. חבל לנו לבזבז ת'אנרגיות על המריבה של אתמול"
"הוויכוח. אתה מתכוון"
"כן, כן, אתה צודק. הוויכוח. עוד לא הגענו לדרגה של מריבה"
"וטוב שכך"
"בהחלט! יאללה! בוא! נצטרף לכל החבר'ה!"
"יאללה"
"נו, שחר? איך הנוף? יפה, אהה?"
"כן, בהחלט, יותר יפה מהנוף של הישיבה"
"תשמע, יש לך את זה!"
"את מה?"
"את חוש ההומור, לא חשבתי.."
"למה לא? כי אני לא מדבר עם כל אחד?"
"כן, משהו כזה"
"אהה.. זה בכלל לא קשור אחד לשני, תשאל את אורי, יש לי את זה, אבל אני מתבייש להגיד את זה, נגיד, ליד כל הכיתה, יש מבין?"
"כן, מוזר, אני זוכר אותך מכיתה ג', הרי היינו חברים דיי טובים ביסודי"
"נכון, היינו.. זוכר שבכיתה ז' ניסיתי להזכיר לך את זה? ולשאול מה קרה? התחמקת ממני!"
"נכון, בכל זאת-לכל אחד יש את החברים שלו, מרגע שנכנסנו לישיבה לכל אחד נהיו חברים אחרים"
"נכון. אבל אני זוכר בברור שזה הפריע לי. מאוד. אפילו."
"אבל אתה צריך להבין אותי"
"מנסה להבין אותך.. תכלס-גם לי יש עכשיו את החברים שלי, ואני כבר לא ממש בקשר חם איתך כמו ביסודי, ובכל זאת-זה מאוד מאוד הפריע לי הנתק הזה, בהתחלה."
"טוב, אני חושב שאני יכול להבין את זה"
"אני שמח"
"היי!" התפרץ לשיחתם אורי, "נתי, מה קורה?"
"בסדר, העליתי נוסטלגיות עם שחר" חייך לשחר, "כן, ועוד איזה נוסטלגיות" השיב לו שחר.
"שחר, בוא, שם את השק שינה שלך כאן, כאן אני שם גם את שלי, ככה נהיה ביחד, אני רוצה לארגן לנו איזה מדורה, בא לך?"
"למה לא? בכיף.. עם מי?"
"לא יודע, מי שירצה"
"אוקיי. בוא!"
"באתי, בוא נלך קודם כל לרב ירון, נציע לו"
"מה? אבל.. אני.."
"אני אציע לו. אתה יכול גם לשתוק, כשנלך לדבר איתו"
"אוקיי. אז אני אשתוק"
"אז יאללה!"
הלכו. "הרב?"
"כן?"
"אנחנו רוצים לעשות מדורה עכשיו, ביחד עם כמה מהכיתה שלנו, ומשאר הכיתות, מה אתה אומר?"
"רעיון מעולה! יהיה בזה כדי לגבש בין החבר'ה בישיבה, מי שיבוא-יבוא"
"כן, זה היה מה שהתכוונתי אליו. הרעיון."
"אני חושב שגם אני אצטרף אליכם. אולי אני אוכל לראות את רמת הגיבוש שלכם"
"תודה, הרב!"
"ראית? הוא לא נושך. והוא היה היום אפילו נחמד יותר. ודיבר איתנו כאילו היינו חלק מצוות המורים, מוזר"
"אולי, פשוט, זה כי אנחנו שמיניסטים? גדולים כבר מספיק בשביל זה?"
"אולי אתה צודק. אוליי.."
"אולי? אני תמיד צודק"
"תמיד? שיהיה"
"אם נתי היה שומע אותי עכשיו, הוא בטח שוב היה אומר לי שזה מוזר שאני מדבר בהומור"
"זה מה שהוא אמר לך?"
"בערך. ולחשוב שהוא היה אחד החברים הכי טובים שלי ביסודי.."
"כן, זה באמת נשמע דיי מבאס, אבל, עכשיו, שכח את זה! אנחנו הולכים להביא עצים למדורה!"
"וואלה?"
"וואלה!"
האש בערה, והפנים של החבר'ה שישבו לידה היו משולהבים, הרב ירון ישב איתם ליד האש, וסיפר מסיפוריו הקולחים. "איך תמיד יש לרב ירון סיפורים כאלה יפים", לחש שחר לאורי, "כן.. תמיד אהבתי לשמוע אותם", החזיר לו אורי בלחישה.
הרב ירון סיים את סיפוריו, והם התפנו לשירה, בליווי הגיטרה של נתי, "לא ידעתי שהוא יודע לנגן", לחש אורי לשחר, "מהיסודי כבר ידעתי שהוא יודע. תמיד אהבנו לשיר עם הגיטרה שלו."
"גם אתה?"
"אני? רק אם כולם שרים מספיק בקול, ככה שלא שומעים את הקול שלי"
"אהה."
"נו, שחר? אז איך זה היה? עם המדורה, וזה?"
"כיף!" ענה שחר, בעיניים בורקות, "אתה רואה? היה כיף גם עם הרב ירון, מה כל-כך פחדת לגשת אליו?"
"מי פחד?! התביישתי! אתה יודע שאני כזה!"
"כן, אתה צודק. מצטער"
"חפיף, ת'שמע, אני חושב שאני דווקא מתחיל להנות מהרעיון של שינה משותפת בצוותא לכולנו"
"יופי! זה באמת אמור להיות משהו נחמד, אפילו שכבר היה מי שטען שהישיבה עשתה את כל זה רק בשביל החיסכון בתקציב שלנו.."
"וואלה? כן, גם אני שמעתי את זה, מטופש"
"לחלוטין. אבל לא ניראה לי שמי שאמר את זה התכוון ברצינות. אלא רק קצת לקנטר את הישיבה."
"כנראה שאתה צודק. גם לי זה לא ניראה שיא הרציני. אבל ניראה לי שבכל זאת היה את זה שהחליט שזו בדיוק הסיבה"
"טוב. הגיוני שאתה צודק"
"כן.. אורי?"
"כן?"
"למה אנחנו הולכים לישון עכשיו? לא חבל לבזבז את הלילה הכמעט אחרון שיהיה לנו בטיול שנתי משותף?"
"יש בזה משהו, אבל מה נעשה?"
"לא יודע! יש עוד חבר'ה שעוד לא הלכו לישון, למה שלא נצטרף אליהם?"
"באמת למה לא? נצטרף!!"
__________________________________________________________-
תגובהתגובות