פרק כ"ה
"סיפרת לי שחלמת חלום זוועתי" חייך אורי, שחר הסמיק וצחקק במבוכה, "נו.." דחק בו אורי, "ספר לי!" שחר הסמיק, אבל סיפר, "חלמתי שאתה מספר לאבא שלי שאני מתבייש, ושלא מסתדר כאן עם כל החברים, ואז הוא בא לבדוק מה קורה איתי כאן, ואני כולי מתפדח ממנו.."
"לדאוג שזה באמת יקרה?" צחק אורי, "לא.. הייתי מעדיף שלא" חייך גם שחר, "טוב.. שנלך להתפלל?" שאל אורי, ושניהם ניגשו לתפילה.
"יאללה!! יוצאים למסלול! חבר'ה! להתארגן!" נשמע קולו של המדריך צועק, "אורי?"
"כן?"
"מה צריך לקחת? שתייה, כובע, ו..?"
"ניראה לי שגם ארוחה אחת"
"אהה, כלומר-לסחוב את התיק"
"כן, אלא אם כן בא לך להישאר רעב.."
"לא, זה כבר ממש לא" חייך שחר, "אז יאללה, תפוס ת'תיק שלך, ובוא"
"יאללה.. באתי"
"יופי" חייך אורי, והם יצאו.
"שמינית כאן ויאללה בלאגן!!"
"חח.. ענווים שלי.." צחק הרב ירון, שיצא איתם למסלול, "מה יש?" חייך אליו אורי, ושחר שתק. 'אוף! הלוואי וגם אני הייתי מסוגל לדבר כל-כך חופשי עם הרב ירון! אני אוהב אותו! חייב לדבר איתו!', אבל הוא לא הוציא מילה מהפה. "שחר?"
"כן, אורי?"
"סתם.. רציתי לבדוק שלא נרדמת.. בעמידה!"
"חחח.." צחק שחר בשקט, הרב ירון עוד היה לידם, "צחקתי, נו מה איתך, אל תהיה כזה יבש!"
"אני לא יבש", ענה לו שחר,
"אתה בטוח?"
"בהחלט!"
"אז למה אתה לא מוציא מילה מהפה שלך?"
"כי עד לפני שתי דקות הרב ירון היה כאן, ואני לא מדבר לידו! ואתה יודע את זה!"
"ואז מה? נו! חלא'ס להיות כזה!"
"מה אתה רוצה ממני?"
"שתהיה יותר חופשי, יותר מדבר, שתפסיק לשתוק כל הזמן!"
"ניראה אותך במקומי" ענה לו שחר במעט מרירות,
"אני לא חושב שאני מסוגל להיות כל-כך שתקן"
"אז תגיד תודה, ותשתוק"
"תודה. שתקתי"
"מצחיק" סינן שחר, והשתתק.
"עוצרים לאכול" הכריז המדריך. שחר שלף מתיקו את הסנדוויץ', נטל את ידיו מבקבוקו, והתיישב על הארץ בשתיקה, "שחר?"
"אהה?"
"כועס עלי?"
"אהה"
"שחר! דיי! חבר שלי, לא?"
"אולי" נאנח שחר,
"מה קורה? אז הערתי לך. זה כבר אומר שאנחנו לא חברים?"
"אני אשמח אם לפני שתעיר לי-אז תנסה להיכנס לנעליי!"
"איכסססה.. זה מסריח"
"מאוד מצחיק."
"דיי, תפסיק להיות כזה, אתה חבר שלי, לא?"
"הייתי, בעצם, כן, אבל אתה לא מנסה בכלל להבין אותי"
"דיברנו על זה כבר. אני מנסה, יותר מידי מנסה, אבל.. לא מצליח. ולא באשמתי"
"כן? אז באשמת מי? באשמתי אולי?"
"אולי"
"תודה! תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן ואוהב!"
"נכון, אני באמת כזה, ואני בסך הכל דואג לך, אני לא מבין אותך! אתה נהנה להיות כזה בחור שתק ן?!"
"לא. ממש לא. למה ניראה לך בכלל שכן?!"
"כי אתה מתעקש להיות כה, למרות כל המאמצים של כולנו להוציא אותך מיזה."
"כי.. כי אתם לא ממש יודעים איך! כלומר-אתם בכלל לא יודעים איך! אתם רק מסבכים אותי עוד יותר! עצבנים! נודניקים! זה מה שאתם!!"
"תודה, שחר, גם אני מאוד אוהב אותך!"
"אורי.. אל תשכח מי התחיל."
"לא שוכח. זה היית אתה! כל הזמן אנחנו מנסים לעזור לך, ואתה לא מסכים! למה?! תשתף איתנו פעולה!"
"אנחנו?! אתה ו..? ומי? והרב ירון? בכנופיה אחת כנגדי?"
"לא כנגדך, אלא איתך."
"עלק איתי! אתם מעצבנים אותי!"
"טוב, אז סליחה", הרכין אורי את ראשו, "אני באמת מתחרט"
"באמת?"
"באמת!"
"אוקיי, אז סלחתי לך" חייך שחר.
"חברים?"
"חברים!"
חיבוק, טפיחת שכם, "שחר, אני ממש מצטער, ממש! לא התכוונתי, ואני גם לא יותר מידי בקשר עם הרב ירון, עד כדי לרכל איתו עליך, אבל פשוט היינו כל-כך ניסערים, גם אני וגם אתה, אני באמת מתנצל!"
"בסדר, הבנתי. וסלחתי"
_______________
כתבתי את זה כשהייתי אצל דודים שלי בקראווילה..
_________________________________
תגובהתגובות