פרק כ"ז
"היה כיף!" ענה שחר למדריך שלו, ששאל אותו איך היה לו הטיול השנתי,
"כן?" חייך המדריך, "אני שמח.. באמת!"
שחר חייך והשתתק.
"איזה יופי של טיול.. האא?!"
כן, אורי, כן, אבל.. לא אמרתי שהמסלול היה מעצבן?"
"אמרתי. ואז מה? מה עם ההווי החברתי? נהניתי מאוד בקטע החברתי!"
"כן, זה גם אני, במיוחד במדורה, וזה!"
"אתה רואה? אז כן יכולתי להנות בטיול הזה, גם בלי להנות מהמסלולים המעיקים.."
"אוקיי, צודק!"
"בטח שצודק, מתי טעיתי לאחרונה?" חייך.
"אתמול. כשאמרת שהמסלול מעצבן"
"זו היתה דעתי"
"השגויה"
"לדעתך"
"הנכונה"
"מה שתגיד"
שחר ואורי צחקו, ונפרדו כל אחד לביתו.
"שחר? המורה שלך התקשר, הוא הציע שוב, שתלך ליועץ של הישיבה שלך."
"לא רוצה!" ענה שחר בזעף "הוא לא ירד ממני כבר?!"
"כנראה שלא. שחר, תחשוב על זה ברצינות. באמת. אולי באמת כדאי לך? תצא מהשתקנות הזו שלך.."
"לא רוצה! טוב לי איך שאני! ונמאס לי מהשטויות של המורה הזה!!!"
" ש ח ר ! אתה בכלל לא חושב עכשיו בהיגיון. זה רק בגלל שאתה עצבני עכשיו על המורה שלך. תירגע כבר!"
"שידבק אלייך, תירגעי, לי זה נימאס. וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מתקשר, ואת יודעת את זה אפילו יותר טוב ממני!! כי הוא מדבר איתך ולא איתי!!"
"שחר, אתה טועה. הוא רק רוצה בטובתך. שתיפתח. זה לא טוב להיות כל כך שתקן"
"כן?! ואולי את יודעת גם להסביר לי למה זה כל כך לא טוב!?"
"תראה, נער בגילך, צריך חברה, צריך לדבר. לא יכול להשאיר את הכל נעול בתוכו."
"למה אני משאיר את הכל נעול בתוכי? אני מדבר, ועוד איך מדבר.. תשאלי אפילו את אורי!"
"את אורי. ומה עם כל שאר החברים שלך? למה איתם אתה לא מדבר?"
"אולי כי אין לי מה? אורי הוא החבר הכי טוב שלי. ואני לא רואה שום סיבה לדבר עם אחרים, כשיש לי אותו!"
"אתה רואה? אתה אפילו לא יודע שיש לך בעיה! וזה כבר חלק ממנה"
"אולי אני לא יודע שיש לי בעיה כי פשוט אין לי בעיה?" הציע שחר פיתרון.
"לא. יש לך בעיה. כולם, חוץ ממך, רואים את זה."
"מי זה כולם? את, אבא, והרב ירון?"
"לא.. כן.. לא. אני, אבא, המשפחה כולה"
"אהה, אז את אומרת שעכשיו עירבתם גם את כל המשפחה בבעיות הפרטיות שלי?"
"לא. כולם רואים את זה עליך!"
"כן? איך בדיוק?!"
"רואים" ענתה אימו סתומות, ולא פרטה.
"איך?! איך?! איך!? במשפחה אני פטפטן! הם לא יכולים לראות את זה אם לא תספרו להם!"
"לפחות אתה לא מתנגד לזה שזאת בעיה כבר.."
"יופי, אז את מתחמקת מלענות לי מאיפה הם יודעים שאני פחות קשקשן כשאני עם חברה, וגם מקשקשת לי משהו על זה שאני כבר לא מתנגד לזה שזאתי בעיה! אני בהחלט מתנגד לזה! בהחלט!" שחר ברח לחדרו. סגר את הדלת, והתעלם מאימו שביקשה ממנו לפתוח לה אותה.
'לא פותח לה! היא הרגיזה אותי מאוד! מאיפה להם הרשות לרכל עלי בכל המשפחה המורחבת!? מה בגלל שכנראה זה מעניין את כל הדודים, אז גם הם צריכים להיות מעורבים בהכל?! זה לא העסק שלהם, ודי. ושהיא תחלום שאני אפתח לה עכשיו את הדלת של החדר שלי. אני לא פותח לה! לא רוצה! לא רוצה..! לא רוצה..' נרדם.
'איפה אני? איפה הרב ירון?! הוא לא אצלנו בבית? אבא לא אמר לי שהוא בא כדי לדבר איתו ועם אמא? למה אני לא שומע את הקול שלו? איפה הוא? אני לא יוצא מהחדר, עד שהוא לא עף מהבית שלי..'
"שחר? קמת?" נשמע קולו של אביו, שחר התמתח ויצא מחדרו.
'רגעע! הרב ירון בכלל לא כאן.. אז מה? איפה הוא? חלמתי? כן! כן! כן! כן! כן! אני נזכר! רבתי עם אמא, היא עצבנה אותי, תדבר יותר, אתה שקט מידי, לא בחברה. הלכתי לחדר. וכנראה גם ישנתי, טוב, באמת, שזה היה רק חלום.'
"שחר?"
"כן?"
"נרגעת כבר?"
"כנראה שכן?"
"יופי, אני מאוד מאוד שמח. כי אמא סיפרה לי שהיתה לכם שיחה מאוד מאוד סוערת לפני שנכנסת לישון."
"נכון,"
"למה התעצבנת עליה?"
"כי נימאס שנראה למישהו שאני מאוד אומלל, ושתקן חסר תקנה, ושזה רע, וכו'! שהרב ירון הזה יפסיק להתערב לי בחיים!"
"אבל שחר! זה רק לטובתך!"
"בטח בטח. 'רק לטובתך' סתם מעצבנים!"
"למה זה מרגיז אותך? אולי, איכשהו, בתוכך אתה חש שאנחנו הצודקים?!"
"מזה לא! הדבר האחרון שאני אחשוב שהוא צודק ונכון, זה שאני אומלל חסר תקנה, שזקוק בדחיפות לדיבורים עם כל ילדי הכיתה"
"אבל שחר! מילא, לא לדבר עם כולם. אבל אתה לא מדבר בכלל!"
"אני כן מדבר! עם אורי, נתי, ועם עוד, בעצם, נראה לי שאני מדבר עם כולם. רק לא בו-זמנית"
"נו, ולמה לא בו-זמנית? ממה אתה מפחד?"
"מכלום. אני לא חייב לדבר עם כל הכיתה שלי בבת אחת!"
"אבל זה מראה שכן יש לך איזושהי בעיה. וגם עם אף מורה אתה לא מדבר!"
"לא עם אף מורה. יש מורה או שניים שכן. המורה להיסטוריה למשל, כן שמע אותי מספר פעמים"
"מספר פעמים רב או מועט?"
"מזה משנה לך!? שמע העיקר?!"
"אתה רואה-אתה מתחמק!"
"לא, אני לא! אני רק לא חושב שזה כזה משמעותי מספר הפעמים שאני מדבר עם מורה!"
"למה לא?"
"כי מה שמשנה כאן-זוהי רק העובדה שאני מדבר. ואני מדבר!"
"בקושי"
"ואז מה אכפת לך?! העיקר שאני מדבר!"
"בקושי"
"אבל מדבר!"
"כמעט ולא"
"מאיפה לך?"
"מהמורים שלך. מהרב ירון. מכולם!"
"'מהמורים שלך' המורים שלי הם בכלל לא פונקציה. כי מהם אני אכן מתבייש. אבל לא מכולם!"
"לא מכולם מה זה אומר?"
"לא מכל האנשים שבעולם! אבל, כשאני חושב על זה, כבר אמרתי לך שגם לא מכל המורים שלי! קח כדוגמא את המורה להיסטוריה!"
"מה יש לי לקחת אותו כדוגמא?!"
"למורה שאני כן מדבר איתו!"
"על מה כבר?"
"על המבחן שלי, על השיעורי בית, מה כמה ואיך, וכו'!!"
"נו.. זה לא כאלה דברים. מִזה אין לך מה להתבייש בכלל!"
"אבל עובדה שהוא המורה היחיד שאני מדבר איתו על זה זאת אומרת שכן יש לי מה להתבייש ממנו לגבי זה, ואני לא"
"או, לחילופין, מוכיח לי שאתה באמת ביישן מידי. אם אתה מתבייש לדבר על זה עם כל המורים"
"לא נכון! זה טבעי לא לדבר עם מורה על כל דבר. זה מורה. לא חבר!"
"כאילו, אתה רוצה לומר לי שעם החברים שלך אתה מדבר על כל דבר?"
"לא כל דבר. ברור שלא. לכל אחד ישנם דברים אישיים שאותם הוא לא משמיע לאף אחד.."
"לא מדוייק. לכל אחד ישנם דברים אישיים שאותם הוא לא משמיע לאף אחד, מלבד לאדם אחד לפחות, שהוא סומך עליו מאוד."
"פעם אני ואריה, האחיין שלך, היינו מדברים מלא. ועל הכל. אבל גדלנו. וזה דיי טבעי שבגילי אני לא ממש שש לדבר על נושאים אישיים."
"שחר. אתה טועה, אני בגילך הייתי מדבר מלא על נושאים אישיים. לא עם כולם, אמנם. אבל מדבר."
"אני זה לא אתה. כל אחד שונה מהשני. אני לא מבין למה נטפלתם דווקא אלי."
"כי אתה בחור שתקן מידי. וזה לא טוב!"
"לדעתך. אני לא רואה בשתיקה שלי שום דבר רע. ובטח לא ש'מידי', אני בכלל לא כזה שתקן. תשאל אפילו את אורי."
"את אורי. ומה עם כל השאר??"
"גם איתם אני מדבר"
"שוב? למה לא עם כולם בו זמנית? ולמה אתה, למשל, לא שר עם כולם?"
"מי אמר לך את זה?"
"הרב ירון. תענה לי!"
"הרב ירון.. פעם עוד הערצתי אותו!"
"אתה מתחמק. שחר."
"לא. אני לא. אני מתבייש. ואני לא רואה בזה שום דבר לא טבעי. למה, אני חייב לשיר?"
"לא. אבל זה לגמרי לא טבעי שאתה לא שר אפילו כשלא שומעים אותך, כי ממילא כולם שרים."
"לא נכון! לשיר זה כן פאדיחה. ואני לא היחיד שמתבייש לשיר!"
"כן, מי עוד?"
"אורי. הוא סיפר לי."
"אבל אורי לא מתבייש לדבר לפחות?"
"ואז מה? אתה סוטה ממה שדיברנו עכשיו."
"גם אתה עשית את זה לא מעט."
"אולי"
"בטוח. אבל גם אתה מתחמק לי. תבין, אתה ממש לא מדבר עם אף אחד!"
"לא נכון! כבר הסברתי לך שאני כן מדבר, זה לא נכון שאני לא מדבר עם אף אחד. הרבה יותר נכון להגיד שאני לא מדבר עם כולם."
"נו, וזה לא טוב"
"למה לא? זה טבעי לחלוטין!"
"לא נכון, שחר, אני לא ממש חושב שזה לגמרי טבעי החוסר דיבור שלך עם כולם"
"אבל זה לא חוסר דיבור עם כולם! לא אמרתי שעם כולם אני לא מדבר. אמרתי, בסך הכך, שלא עם כולם אני מדבר!
"וגם לגבי זה אני לא חושב שאתה ממש מדייק."
"אני כן."
"אני לא חושב ככה!"
"ואני כן חושב ככה!" חתם שחר את השיחה, והלך למטבח, לאכול.
_____________________________________________________
תגובהתגובות