פרק כ"ח
שחר ניכנס למטבח, עצבני, 'מה יש להם ממני?! תעשה ככה, ואל תעשה ככה, וזה יותר טוב, וזה פחות טוב, והמורה שלך, והמישפחה כולה. וזה בכלל לא העיניין של המישפחה כולה. זה העיניין שלי בלבד. ואף אחד מכלל המישפחה לא רשאי להתערב לי בזה. שיהיה להם ברור! כי אותי זה מרגיז! מה שלא ניראה לי יעזור להם לגרום לי להתנהג כמו שהם היו רוצים שאתנהג, בעצם, גם ככה שישכחו מזה. אני אתנהג איך שאני חושב. ולא איך שהם היו רוצים שאתנהג!! זה ממש ממש מרגיז! ניראה את אבא או את אמא רגועים כשכולם מנסים להיכנס להם אל תוך החיים ככה!!'
"היי שחר" ניכנסה גם אחותו אל תוך המיטבח, "למה אתה ניראה כל-כך רגוע?"
"כי החיים יפים כ"כ, טוב לך?!""
"שחר! מה יש לך?! לאחרונה אתה כל-כך ציני, ועצבני, מה יש לך!?"
"אוףףף! גם את התחלת?! ניראה אותך!"
"בתור מה יש לך לראות אותי?"
"בתור אחת שכל העולם וגם אחותו הקטנה נידבקים אליה!"
"???"
"נו.. על זה שאני לא מדבר! אל תעשי כאילו שאתה לא מבינה על מה אני מדבר איתך עכשיו!!!"
"אהה, זה.. מה עכשיו?"
"הרב ירון דיבר איתם"
"מי זה איתם?"
"אבא, אמא.."
"כן? ומה הוא אמר להם..?"
"שאני צריך לדבר עם היועץ של הישיבה"
"הוו.. נסחף קצת, לא?"
"ניסחף הרבה. יותר מידי. שילך לדבר איתו בעצמו."
"אז לרב ירון, לאבא, ולאמא, אתה קורא כל העולם ואחותו הקטנה..?"
"לא. אמא ואבא גם טענו שכל המישפחה המורחבת יודעת מיזה, וחושבת שזה לא טוב. ואורי, החבר שלי, גם כן ניכנס לי קצת לחיים בעיקבות זה"
"ונימאס לך?"
"בהחלט!רוצה לנסות שכולם ידחפו את האף שלהם לחיים שלך?"
"לא.. ממש ממש ממש ממש לא!"
"ובצדק. את אפילו לא יודעת עד כמה שזה בצדק."
"ת'שמע, אולי אתה רוצה שאני אגיד לאמא?"
"השתגעת?!"
"לא, למה ניראה לך שכן?"
"כי זה לא יעזור."
"ואולי כן? אני אגיד להם את דעתי. אתה לא כזה שתקן עם חברים שלך. אני חושבת."
"אז אולי את חושבת לא נכון. כי הם חושבים שאני כן. ואז אמא בסך הכל תשאל אותך מאיפה את יודעת שאני לא כזה שתקן עם חברים."
"אני אגיד לה שראיתי, שסיפרת לי"
"והיא באמת תקשיב לך כי סיפרתי לך.." ענה לה שחר בציניות מרירה,
"לא. אבל אני אגיד לה שראיתי?"
"מתי בדיוק ראית?!"
"לא יודעת.. אני אגיד לה!"
"לא יעזור.כי את לא ראית. עיזבי. אל תדברי עם אף אחד!"
"אבל שחר! זה מפריע לי שאתה כל היום עצבני כל-כך!!"
"אז מה? אני לא רוצה שהם יתחילו להגיד שמרוב שהבעיות שלי כבדות-התחלתי לשתף אותך בהן"
"אבל אולי זה באמת ככה?"
"לא. זה לא."
"איך אתה יודע?"
"כי זה דברים שרצים בתוך הראש שלי. אז אני יודע."
"אבל לעיתים-מרוב שאתה קרוב לעצמך-אז אינך חושב בהיגיון."
"לא אני"
"מי אומר?"
"אני"
"שוב?"
"כן. וגם-גם אם זה נכון-לא בא לי שיתחילו שוב לרכל עלי. את יודעת, או לפחות מבינה את זה בעצמך!!" שחר השתתק לשניה, ואחר הוסיף, "אני מקווה!!"
"אני יכולה להבין את זה. אבל מה אכפת לך שידברו עליך אמת?"
"כי הם ייסחפו קצת עם האמת הזו!!"
"אני לא בטוחה."
"ואני יודע את זה. עלייך, כניראה, שהם לא דיברו עוד כמו שהם כבר דיברו עלי!!"
"שחר, אתה ניסחף."
"לא. אני לא."
"שחר!! אתה לא מקשיב. אתה עמוק בתוך הצרות שלך. אז אתה לא רואה את מה שאנשים מבחוץ, כמוני, רואים!"
"זה מה שאת אומרת.. אני לא חושב שאני בשום צרה בכלל!!!"
"שחר, אני חושבת שאני גם צודקת."
"ואני לא. מה יש לכולם ממני היום?!"
"אתה לא רגוע. אז אנחנו מנסים להרגיע אותך."
"דיי!"
"מה דיי?! מה דיי!?"
"דיי לחוש פסיכולוגים. כי אני לא זקוק לזה."
"אני לא בטוחה"
"דיי!!" שחר עזב את המיטבח בריצה, ניכנס לחדרו, נעל את הדלת אחריו והשתרע על מיטתו, כשמאחוריו מהדהד קולה של אחותו"שחר! אתה מתחמק! ברחת, כי אינך רוצה לשמוע את האמת!"
'נודניקים..' חשב שחר לעצמו, 'שירדו ממני כבר!!'
______________________________________
תגובהתגובות