פעמוני שמים

תיק- תק   תיק-תק   תיק- תק

השעון מתקתק בעצלתיים, כאילו דבר לא זז, כאילו לא מתקדם כאן הזמן לעולם.

צום. ימים של חורבן עוברים עלינו, כמו לא למדנו ולא נדע  לעולם איך לתקן את הדרוש, איך לא לחזור על טעות לעולם.

ושוב גירוש. ושוב שריפה. והיכל בית ה' עולה בלהבות. חיים שלמים היו ואינם. זעקות של שבר, דמעות של חורבן, תפילה נאמרת – שיפתח כאולם..!  שערי דמעה הן לא ננעלו, ולא ינעלו לעולם.. ואולי נותרה עוד תקוה, אולי יפתח לנו שער..

ופנה היום. וזעקות סביב ואותיות פורחות באויר. שועלים מהלכים בו, ומושל- ואין פורק מידם. 

אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי ...

נערים צעירים, בחורים וזקנים, דמעה בעיניהם עומדים בעוז ומכריזים: "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ציפיה דרוכה. מתח עומד באויר. כוחות רבים עומדים סביב, ממתינים לרגע הפריצה.

זיעה ניגרת, חם, צפוף. מחזקים עמדות, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לבטח לא יעזוב..

כוחות רבים פורצים.  משיכות, זעקות, "אתם לא יכולים! זה לא מוסרי! יהודים לא מגרשים יהודים.."
חולצה נוספת נקרעת. "ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם דיין האמת!" סערת רגשות. הרי כאן חיינו, כאן נולדנו, צחקנו, בכינו.. ועכשיו בכיות וגם שתיקות. כי נגמרו המילים. 

אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו, כך מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
ובוכים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ודמעותיהם מתערבות בדמעותינו. שבורים, כואבים ורצוצים, קמים שוב באומץ, בנחישות ובונים. כי עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורבי עקיבא מצחק.