הפראים, פרק ב'

 פרק ב', הפרא                                                              לפרק א'

מייק סגר בעצבנות את הטלוויזיה, אילו זה היה תלוי בו, היה זורק אותה לכל הרוחות, אבל בגלל "חוק הרווחה והמותרות", הוא היה חייב, לעזאזל, לשים את המכשיר בתור ביתו, בסלון.

הפעם היה זה תשדיר בחירות מיוחד, תשדיר ממלכתי, שהסביר מפורטות למה מי שלא מצביע הוא אויב המולדת, הורס תשתיות, אגואיסטי לחלוטין.

"שטויות", הפטיר מייק, קם בניחוחות מספת הבד הירוקה והדהויה, והתקדם לכיוון מראה עם מסגרת עץ עתיקה שניצבה ליד הדלת, מייק ישר בעדינות את זקנו השחור, וחייך כשהסתכל על השתקפותו, הוא תיאר לעצמו שהוא יהיה היחיד שילך עם בגדים תכולים ורקומים ברחוב,זוהי צורה שלא-יאה לאדם הגון ללכת בה.

אבל זה לא ממש היה אכפת לו, אדם הנושא עמו זקן, אין זה משנה אם ילבש חליפת עסקים מכובסת ומכופתרת, או ילך בתחתונים וגופיה, כזה או כזה יישאר פרא -- מושא למבטים תמוהים, ולהטיית אף. מנודה.

ולכן מייק הלך כמו שהתחשק לו, נהנה מהצדדים הטובים בהיותו פרא.

היום, ביום הבחירות לממשלה היה חופש מעבודה, ודווקא בגלל זה היה היום למייק עבודה, הוא לקח צרור דפים שהודפסו במכונת הדפסה פיראטית, פתח את הדלת וירד במדרגות.

מייק התיישב באנחה על הרצפה מול עמדת בחירות, היום לא האירה לו ההצלחה, ומייק תמה על עצמו כיצד חשב בכלל שהצליח לחלק היום איזשהו דף, אחרי  חודש של שטיפות מוח אינטנסיביות בכל אמצעי, אי אפשר היה למצוא כמעט אדם שחשב שהבחירות הם לא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות.

הוא הביט בבוז על האנשים שעמדו בתור, לדידו הם היו חסרי אישיות, פודלים קטנים של מגדל אלמוני שהשתגע, והאכיל את כלביו בסמי אושר.

איך בני אדם מסוגלים לחשוב שמה שמשנה להם את החיים הוא שוקו בברזים, מסטיק יומי, חולצה מכופתרת, עיתון מדבר או זקן על הסנטר.

וכל זה כשעומדת סכנת השתלטות של הברברים על המולדת, החלושה מתמיד, חסרת ההגנה.

כשהמדינה בסכנה של התמוטטות כלכלית משימוש לא נכון בתקציבים.

כשהממלכה מנוהלת על ידי אוסף האנשים הטיפשים והמתוחכמים בממלכה.

מייק קם ממקומו וניער את בגדיו.

 בדרך לביתו, הוא לא התעכב לא שום חנות, חוץ מהסופר שבו קנה אוכל, ואגם זה היה בגלל שזאת הייתה כמעט החנות היחידה בדרך שהותר לבעלי זקנים להיכנס לתוכה.

מייק גם ידע שאם יתפסו אותו עם תעמולה נגד השלטון ביד, הוא יזכה בהוספת עשר שנים לאיסור התספורת, ולשנה מאסר.

מייק  קפץ את המדרגות בדילוגים של שניים, כשהגיע לדלת הברזל של ביתו בקומה השלישית, הוא רק הניח את ידו על לוח הזיהוי ונכנס, פתיחת הבית על ידי טביעת האצבעות היה אחד החוקים היותר יעילים שנחקקו אי פעם, אבל הוא חוקק לפני שבעים שנה, כשעוד היה איזשהו טעם בחוקים.

" שלום, ליבי", הוא בירך בלבביות את אישתו, שצפתה בסיכום ביניים של תוצאות הבחירות, היה לה שיער שטני גולש, עיניים שחורות וחודרות, מבנה פנים מחודד, והיא לבשה שמלה בצבע טורקיז, פריט לא אופנתי במיוחד, אך לא יוצא דופן.

"הלכת לבחור?" הוא שאל כשהתיישב לצידה.

"כן, באדוארד", היא ענתה.

"במקומך, הייתי בוחר באיוון, לפחות היה אז נדמה לי שאני עושה איזה משהו למען האידיאלים, למען תוכניות טלוויזיה טובות יותר", הוא גיחך.

" אני מעדיפה שוקו בברזים"

"אני מתערב איתך שאף אחד לא חשב על הבעיות בצנרת כתוצאה מהזרמת שוקו"

"זה בכלל לא משנה לי, העיקר לא במה בחרת, אלא שבחרת, הבחירה עצמה היא חסרת משמעות"

"אז את מצטרפת לפראים?", בחן אותה מייק.

"אולי כשיגדל לי זקן", היא ציחקקה.

"אז אני מברך אותך שיגדל לך זקן"

"ואז מה אני אעשה? אני אעסוק בניפוץ חלומות? תראה , האנשים בממלכה כל כך שלווים, למה צריך שידעו על כל מה שקורה מסביב? , אני מודאגת באמת ממה שקורה בחוץ, מהמלחמה , אבל יש אלפי אנשים שלא יודעים שם דבר, למה סתם להרוס להם את החיים בדאגות?, לא מספיק הרסת לעצמך?  אתה משחק במשחקי המחתרת שלך, וממש לא אכפת לך מה אתה עושה מסביב"

"את יודעת מה אכלת היום בצהריים? זה היה עוף, שפעם עופף וחי, זה לא מזון סינטטי, גם את זה חסכו ממך לדעת, את העוף הזה האכילו, והאכילו, עד שהוא היה מספיק שמן כדי שיוכל להשביע אדם כמוך, זה מה שעושים לנו כבר כמה עשורים, מלעיטים אותנו באשליות, אנחנו לא יודעים שום דבר על האמת, ובסוף, כשהברברים ישתלטו על הממלכה, או שכולנו נהיה עניים, אז תצטערי שאף פעם לא היו לך דאגות, אבל אז יהיה מאוחר מדי"

"נניח שאתה צודק בעניין העוף, אבל ממש לא איכפת לי במה מרמים אותי, טוב לי, וכמו שהממלכה עמדה  מאות שנים כך היא תמשיך לעמוד"

"רוב האנשים, אחרי שידעו שמצבנו באמת נואש, יודו לי על זה שהצלתי אותם, הם לא יודעים את האמת וחיים בשקר, הם פשוט לא יודעים את האמת. אילו ידעו, הם היו אוהבים אותי יותר מכל שר בממשלה שמשבחים אותו השכם והערב בטלוויזיה"

"תהנה לך, אבל תדע שגם מה שאתה אומר עכשיו אלו דמיונות פרטיים שלך"

"אני עומד בדעתי"

ליבי חייכה אליו, ומייק חייך חזרה ונשען לאחור בספה.

"אם את שואלת אותי", הוא סיים, "רק לפראים ולנשותיהם יש חיים בממלכה הזאת"

"יכול להיות שאתה צודק" היא ענתה.

ויחד הם צפו בתוצאות הבחירות.