"ואת עפרה יחוננו" - פרק ב'

בס"ד.

"שלום סבתא, הבאתי חברה"

"היי אור, מה המצב?" בקצה המסדרון הופיע נער שזוף, שחור שיער עם כיפה גדולה ופנים עדינות הדומות כמו שתי טיפות מים לפניה של אחותו התאומה.

"ממצב חננאל? תכיר, זאת עמית, המוסרניקית שלי" ומיד פנתה לעמית "אל תשאלי איזה מהומות הוא עשה כשהוא שמע שאנחנו לומדות גמרא... מזל שהעולם לא נחרב..."

היא הוליכה את עמית במסדרון שבסופו היו שתי דלתות.

"אנחנו נישן בחדר הזה. החדר השני הוא של סבתא שלי. רגע, חננאל-"   צעקה לכיוון הסלון "אתה ישן פה היום?"

כעבור מספר שניות חננאל כבר היה בפתח החדר, נשען על הדלת.

"כן. הייתי אמור לישון בחדר הזה, אבל אני אשן בסלון. רוצות לאכול משהו?".

"כן! מהצהריים לא אכלנו כלום!" התלוננה אור.
"אוי, אני ממש מתחיל לרחם עלייך..." הפטיר חננאל בציניות כשהצחוק מאיים לבצבץ ממנה.
"כדאי לך להתחיל לרחם על עצמך, אולפניסטיות רעבות זה לא דבר ידידותי לסביבה..." התערבה עמית בשיחה. 
חננאל הביט לעברה כאילו רק עכשיו נזכר שהיא נוכחת וכשמבטו נפגש בפניה הוא הוסט במהירות. באוויר שררה מבוכה.

אור ניסתה להפר אותה ושאלה "חננאל, פתאום נזכרתי, איפה סבתא?"
"חברה שלה נפלה היום במדרגות והיא נסעה לבית החולים כדי לעזור לה, היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תחזור היום. היא השאירה לנו אוכל."
הניסיון של אור הצליח. השיחה שוב חזרה לנושא הקודם שבו דובר.

עמית ואור פנו לעבר תיקיהן והתחילו לארגן את חפציהן, ואילו חננאל פנה למטבח כדי לחמם להן את האוכל.
כאשר חננאל חזר לחדר כדי להודיע להן שהארוחה מוכנה הוא מצא אותן שקועות בלימוד סוער בגמרא.
"אור? עמית? האוכל מוכן." הוא לא קיבל תשובה. "אור! טוב, אל תבואו. אני אוכל לבד." אמר כשהוא מעוצבן קלות אחרי שלא זכה להתייחסות מהשתיים.
הוא התחיל לאכול. אך משום-מה הוא לא ממש שם לב מה הוא אוכל.
אור ועמית נכנסו לחדר. מצב הרוח המדוכדך שלו חזר. הוא קם בהפגנתיות ופינה את הכלים לכיור. עמית הרגישה לא נעים. "אנחנו מצטערות. פשוט היינו שקועות בלימוד..."
"תעזבי. זה לא חשוב" הוא יצא מהמטבח והלך לכיוון הסלון. לקח גמרא והתיישב ללמוד.
                                              
                                                 ***

אור השתעלה שוב ושוב פעם וכמעט נחנקה.
עמית קמה וסידרה את הכריות מתחת לראשה של אור ושאלה אותה "את בטוחה שאת לא רוצה תה? אני בכל זאת חושבת שהצטננת מהדרך שעשינו ברגל..."

אור נכנעה לה ואמרה לה חלושות: "הקומקום על השיש מצד ימין, והסוכר בארון למעלה במדף השני. כפית בטח תמצאי על השיש. אם לא, יש במגירה מצד שמאל..."

"אני אסתדר אור. תירגעי. תשכבי בתנוחה שנוחה לך, אני כבר חוזרת."
"...אם את לא מוצאת, פשוט תעירי את חננאל."
"זה בסדר אור. באמת!" עמית הזדרזה לצאת מהחדר לפני שאור תענה לה.
עמית השתדלה לפסוע בשקט, שלא להעיר את חננאל.
לתדהמתה, כשהגיעה לסלון, בניסיון לקצר את הדרך למטבח, היא מצאה את חננאל יושב ולומד כאילו לא עברו כמה שעות מאז שעזבו אותו.
היא הלכה עוד יותר בשקט והשתדלה לנוע כמה שפחות.
'כאילו מה שחסר לי עכשיו שהוא ישים לב שאני ערה ומסתובבת בבית שלא שלי' חשבה עמית, אך את רעש הקומקום לא יכלה להחליש.

"עמית, מה קרה? איפה אור? אחותי המתוקה לא יכלה לעשות הכנסת אורחים ולהכין לך תה?" שאל חננאל כשראה שהיא שם לבדה.

"אור חולה, כנראה הצטננה, הלכנו ברגל מהעיר העתיקה. היה עליה רק שָאל דק והיא לא הסכימה לקחת את הקפוצ'ון שלי. איפה הסוכר?" ניסתה עמית לענות עניינית בלבד.

"כאן, עזבי, אני אכין. מה את רוצה לשתות?" שאל חננאל בהוציאו בזריזות עוד שתי כוסות, סוכר וקפה.

"קפה, חזק, שתי כפיות סוכר. תודה" ענתה עמית קצרות.

'היא לא מהבנות שעושות דיאטה' חשב חננאל 'בניגוד לאור'

עמית חייכה כאילו קלטה את מחשבותיו, "לאור שים חצי כפית".

חננאל שם בשלושת הכוסות שתי כפיות סוכר וענה בלחש "אם לא תגלי לה היא לא תדע עד שתשתה… ואני סומך עלייך שלא תגידי לה" עמית צחקה. "לפחות כשהיא חולה שתפנק את עצמה" הצדיק את מעשהו.
עמית לקחה את כוס התה לחדרה של אור ומצאה אותה ישנה. היא הניחה את הכוס על שרפרף ליד המיטה וחזרה למטבח.

[ פרק א' ]