"ואת עפרה יחוננו" - פרק ג'

בס"ד.

עמית הגיעה לסלון. שתי כוסות הקפה כבר חיכו על השולחן.

חננאל לא היה שם. היא התיישבה על הספה ושילבה רגל על רגל.
לאחר מספר דקות חננאל הופיע בפתח כשבידו צלחת עם עוגה, "סבתא שלי הכינה" אמר בחיוך.
הוא נכנס אל פנים הסלון, ניגש אל השידה הקטנה שעמדה שם, והדליק את האור במנורה הקטנה שהייתה מונחת עליה. שניהם הסמיקו במבוכה.
לאחר כמה דקות חננאל שבר את השתיקה.  "אז מאיפה את בארץ?"
"מנווה דקלים" "אני מניח שאת יודעת איפה אני גר, לא?" שאל בחיוך קל.

"ברור! מה נראה לך אני ואחותך עושות כל ערב אם לא מדברות?"
"ואני עוד חשבתי שאתן לומדות גמרא! נשים, מה ציפיתי..."

"אם לא הייתי שומרת נגיעה כבר היית מת! איפה אתה לומד?"

"בני צבי" "למה לא קרוב לבית?" תהתה עמית.
"הישיבות ליד הבית לא מתאימות לי. חוץ מזה, עם תאומה כזאת מה הפלא שאני מנסה לברוח מהבית?!"
"זה בסדר, זה הדדי, זה גם התירוץ שלה למה היא הגיעה לאולפנא"

"אשריכם, אשריכם, אשריכם ישראל..." הפלאפון צלצל. עמית החווירה.
"מי זאת?" שאל חננאל.

"זאת המדריכה שלי. שכחתי להגיד לה שאני לא מגיעה היום לאולפנא."
"שלום" ענתה עמית בחשש.
"שלום עמית! מותר לי לשאול איפה את בשעה כזאת של הלילה?" ענתה מוריה המדריכה.

"פספסתי את האוטובוס לאולפנא וב"ה פגשתי את אור המוסרניקית שלי ואני איתה אצל סבתא שלה"
"אוקיי. פעם הבאה אני מבקשת ממך להודיע לי."

"טוב... תודה רבה. לילה טוב!". סיימה עמית את השיחה.

עמית הסתכלה בפלאפון. "וואו. השעה אחת וחצי." אמרה לחננאל.
חננאל חייך "טוב, אז מה עושים עכשיו? אני אישית כבר לא עייף."

"גם אני לא עייפה, נמשיך לדבר?"

***

חננאל ועמית פסעו לאט ברחוב, ונכנסו לבית הכנסת.

עמית לקחה סידור ופנתה לעבר עזרת הנשים.

התפילה נתנה לה פסק זמן למחשבה על כל מה שקרה לה מאז שהגיעה לביתה של הסבתא.

'אבא' היא זעקה בלחישה 'תעזור לי! אני לא יודעת מה קורה לי...'
הדמעות התחילו לזלוג מעיניה. היא הרגישה חופשיה לבכות ולהתחנן לקב"ה.
לא הייתה אף אחת בעזרת הנשים. רק היא ואבא.

חננאל החזיק את עצמו שלא להסתכל לעבר עזרת הנשים והשתדל להתרכז בתפילה. רק באמצע שמונה עשרה הוא הצליח להיכנס לאווירה.
בשמע קולנו הוא פשוט הפסיק להתפלל מהסידור והתחיל לדבר עם ה' במילים משלו.
הוא התחנן לעזרה, לטהרה, לקדושה. רק להרגיש אותו. קרוב. כמו פעם.
כאילו לא קמו מחיצות ביניהם. כאילו הוא לא התכסה בקליפות. כאילו.

עמית סיימה את תפילתה וראתה שחננאל עוד שקוע בתפילתו. היא ניגשה למדף הגמרות והתחילה ללמוד מסכת נדרים.
קמטים הופיעו במצחהּ של עמית. זה מספר דקות שהיא מנסה למצוא פתרון לקושיה שעלתה לה ולא מצליחה. שקועה במחשבות היא לא שמה לב לצעדים שנשמעו במדרגות.

"עמית? את בסדר?" הציץ חננאל בהיסוס קל אל תוך עזרת הנשים.
משראה שהיא אינה עונה לו, הוא נכנס אל תוך עזרת הנשים והתקדם לעבר הסטדנר שעליו למדה עמית.
"את צריכה עזרה?" שאל חננאל.
עמית קפצה. "אני אשמח, בדיוק נתקעתי באמצע הסוגיה."

***

כשאור חזרה שוב לחדר עמית כבר ארזה את חפציה.

"עמית, מה הפסדתי הלילה?" הגישה לה אור את אוכל שארזה לה במטבח.

"אור, את משוחררת אבל אני חייבת להגיע לאולפנא עד עשר, אני טסה"
"עמית, אני יודעת שקרה משהו. גם חננאל לא היה רגוע ו-"

"אור, אמרתי לך. לא קרה כלום! די כבר!" קטעה אותה עמית בחדות ויצאה בסערה מהבית.

לפרק ב'