*זה דבר תורה שכתבתי לכבוד בת המצווה של אחותי תהילה:
כתוב [בספר משלי] "חכמת נשים בנתה ביתה" וגם "ואיוולת בידיה תהרסנה"
איך יכול להיות שאישה מסוגלת גם לבנות את ביתה, וגם להֹרסו? איזה מבין המשפטים נכונים?
כתוב בספר בראשית "ויבן ה' אלקים את הצלע"-"ויבן" מלשון בינה. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לאישה.
מה היא בעצם בינה? בינה היא מלשון התבוננות, יכולת לראות "בין לבין", בין הנגלה ובין הנסתר, בעצם: היכולת להתבונן בדברים- ולהסיק מהם מסקנות מבלי שיֵאַמְרוּ הדברים במפורש. יכולת הבנת דבר מתוך דבר.
לכאורה משהו טוב. נכון? כח גדול.. אבל זה תלוי בנו, לאן אנו לוקחות את הכוח הזה. התבוננות זה גם מלשון בנייה. בינה-בניין. אז בעצם אם אנחנו בונות את הבניין-זה אומר שאנחנו בעצם קובעות את טיב וחוזק הבניין. הוא יכול להיות בניין איתן. בניין עדי עד. או הוא יכול גם להיות בניין חלש ובלתי יציב-אשר סופו להרס.
כשנתבונן בפרשת קרח, כאשר פוצה האדמה את פיה, נראה שאון בן פלט הנזכר בראש הפרשה יחד עם דתן ואבירם, וכל שאר עדת קרח, אינו נזכר כאן. למה? מפני שאון בן פלט ניצל מכל אותה המהפכה. בזמן שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קרח במחלוקתו, אמרה לו אשתו: לשם מה אתה רוצה להתחבר איתם? אם משה הרב, אתה תלמידו, ואם קרח הרב, אתה תלמידו. כך שבעצם אין לך שום תועלת בזה שאתה מתערב בריב למען אחרים. השיב לה און בן פלט "מה אני יכול כבר לעשות? כבר הייתי בעצתם, ונשבעתי שלא אפרוש מהם, ואהיה איתם יחד". אמרה לו אשתו "אני אעשה תחבולה להציל אותך, כדי שלא יבואו בכלל לקרוא לך. וכך תהיה נקי מהשבועה". והיא האכילה והשקתה את בעלה עד שהשתכר, והשכיבה אותו לישון. אחר כך ישבה ליד פתח האוהל, וסתרה את שערותיה והתחילה לסרוק ראשה. וכשבאו לקרוא לבעלה, כשראו אישה נשואה יושבת ומסרקת שערה, ברחו כולם. וכך נבלעו קרח ועדתו, ואון בן פלט ניצל. כתוב במשלי "חֹכמת נשים בנתה ביתה" -זוהי אשתו של און בן פלט. אישה שיש לה דעת, בונה את ביתה, והצילה בחכמתה את בעלה. ועל אשתו של קרח נאמר: "ואיוולת בידיה תהרסנה" (שם יד) כלומר, אישה שהורסת ביתה בידיה, ע"י עצתה הרעה, שיעצה לקורח למרוד במשה, וגרמה שיֹאבד יחד עם כל עדתו. וזהו בעצם כוחן של הנשים, שיש בכוחן לבנות ביתן, ולגרום לו להתרומם ברוחניות, או לגרום במו ידיהן להרס הבית.
בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל. איך גאלו הנשים ה"קטנות" וה"לא נראות" לכאורה, את כל עם ישראל?
ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד (שמות א-ז)
"מעיינה של תורה" מסביר את העניין באופן יפה ואומר- כאשר היו בני ישראל מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל הרי דווקא הנשים היו מביאות עמהן עידוד ונחמה ועוררו בבעליהם רצון קיום וחדוות חיים. על אף התנאים הקשים והגרועים ביותר, הוסיפו לנהל את חיי המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה. (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה).
כשלגברים במדבר נגמרו הכוחות והם היו על סף יאוש, התעורר אצל הנשים עניין ה"בינה", והתבוננו וראו למרחקים שהגאולה קרובה, ושמו מבטחן בה'. לאישה יש רגש טבעי של אמונה, ומתוך כך נובעת היכולת לבטל את עצמה, לשים הכל בידי ה', ולדעת שהכל יהיה טוב, הכל יסתדר, והכל בעצם רצון ה'.
אותה אמונה פשוטה, היא שגרמה לחיבתן הטבעית של הנשים כלפי ארץ ישראל. כשהגברים בחטא המרגלים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", קראו בנות צלופחד לעומתם בשם כל הנשים "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"- ודרשו נחלה, לא הסכימו לוותר ח"ו על חלקן בארץ הקדושה.
בעשר הספירות מוצאים שספירת הגבורה, נמשלת לאישה. ונשאלת השאלה- וכי איך יתכן לאפיין את האישה במידת גבורה? הרי גבורה היא מידתם של גברים (לדוג' במלחמה וכו'..) [ואפילו בתוך המילה גבורה מסתתרת המילה גבר] אז למה בעצם שייכו ספירה זו לנשים? כי מהי בעצם גבורה? גבורה היא היכולת לשים גבולות. לדעת מתי ואיפה יש להתנהג בצורה מסוימת, ומתי לא. איזה מידה ומינון, וכו.. בעצם לא רק לתת, אלא גם לדעת לשים סייג ולהגיד "לא", כדי שלא נסחף ח"ו לדברים לא טובים.
ורואים את זה בשני המקרים הבאים:
בפרשת ויקהל כתוב "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שמות, ויקהל לה, כב).
מלמד המדרש, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, ומעשה זה עמד לזכותן.
והמקרה השני: בעניין חטא העגל, פירש בתרגומו יונתן בן עוזיאל "וסריבו נשיא למיתן תכשיטיהון לגבריהון"- כשבאו הגברים לקחת מהנשים את תכשיטי הזהב שלהן להכנת העגל-הן סרבו.
יש לנו פה שתי סיטואציות שונות עם נשים ותכשיטיהן. בראשונה הן נותנות בשמחה את תכשיטיהן, ובשניה-מסרבות.
אע"פ שזה לכאורה אותו עניין- נתינת תכשיטים, הנשים לא התבלבלו, ובגבורה היחודית שלהן, התאפקו הנשים מתרומה פסולה לעגל, וקבעו נכונה את הגבול, מתי ראוי לתת ומתי לא לתת.
בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים. הנשים מובילות, מקימות את הבית, שמות בו את הרוח-ואז הגברים באים אחריהן. הן מעמידות ויוצקות את הבסיס, דואגות שהוא יהיה יציב ולא יפול, ורק אח"כ הגברים באים ובונים מעל. אם האישה לא תדאג לכך שבסיס הבית יהיה יציב מספיק, זה לא משנה בכמה תורה יצפה הבעל את אותן היסודות-הבית בסופו של דבר יפול.
תהילה, עכשיו כשהגעת לגיל מצוות, נכנסת אף את אל תוך תפקיד "האישה היהודיה". תפקיד לא קל הוטל עלינו, הנשים היהודיות- להקים את עם ישראל!! אך יודעות אנו שבתוכינו טמונים אותם כוחות נסתרים, המחיים את העצמות היבשות. יהי רצון שתזכי למצוא את הכוחות הגדולים שה' חנן אותך בהם, ותדעי להשתמש בהם לדברים הנכונים, ע"מ להחיש את הגאולה.
כמו שעמדו נביאים לעם ישראל, כך עמדו נביאות מלבד ארבע האימהות. והיו עוד אינספור נשים צדקניות, במשך הדורות. יהי רצון שתזכי להיות כמו יוכבד ומרים המילדות שסיכנו את חייהן, ולא שמעו בקול פרעה ולא המיתו את ילדי ישראל. וכמו דבורה הנביאה שקמה בימי השופטים, והביאה תשועה לישראל. כשבא יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא והציקו לישראל-קמה דבורה עם ברק בן אבינועם וגייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחום ושקטה הארץ ארבעים שנה. וכמו יעל אשת חבר הקיני, שהכניסה את סיסרא לאהל שלה והרגה אותו. ועליה נאמר: "תבורך מנשים יעל". וכמו אסתר בת אביחיל שגרמה לבטל את גזירת אחשורוש והמן, ונוסף יום חג לעם ישראל. וכמו יהודית, שבאה תשועה על ידה, שנכנסה בערמה לחדרו של שר הצבא הוליפרנוס, והאכילה אותו מאכלי גבינה וחלב והשקתה אותו יין ישן. וכשנרדם חתכה את ראשו. וכמו אשתו של ינאי המלך שהיתה יראת ה' ולאחר שבעלה הרג את חכמי הפרושים ומסר את השלטון לצדוקים, היא החביאה את אחיה שמעון בן שטח- והצילה אותו. ולבסוף החזירה את הפרושים לשלטון, והקימה שוב את הסנהדרין בראשותו של שמעון בן שטח. וכמו רחל ביתו של כלבא שבוע, אשר הסכימה להקריב את העושר שהיה לה בבית אביה, ע"מ שתנשא לאיש צדיק. ואח"כ הסכימה במסירות נפש, להיות לבד משך 24 שנים, רק ע"מ שבעלה יוכל ללמוד תורה.
יהי רצון שתזכי להקים בזמן המיועד לך בית נאמן בישראל שיעמוד על תילו לתפארת בזכותך.
"ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנוך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"
תגובות
מסופר על הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שבעת פטירתה של אשתו, על שפת הקבר, חשב קמעה ואמר לאשתו, את יודעת שאין לי על מה לבקש ממך סליחה. הסיפור הזה הוא בלתי נתפס. לכו לכל אלו שרוממות מעמד האישה בגרונם, האם יכול מי מהם להישיר מבט אל אשתו ולומר לה, אחרי שבוע בלבד, את יודעת שאין לי על מה לבקש סליחה?
אם תמצאו אדם כזה דעו לכם שהוא אדם גדול. אם תראו אדם שיכול לומר זאת לאחר חודש תמים דעו לכם שהוא ענק. אבל כאן מדובר על 54 שנים!!! אין דבר כזה, זה בלתי נתפס ממש. לצערי לא זכיתי להכיר את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, אך מי שהכיר את יחסו של ר' אברום לאשתו, את הדרישה שדרש מאתנו כיצד להתייחס לנשותינו, יכול לקלוט שיש אצל גדולי ישראל מציאות כזאת כפי שמסופר על הגרש"ז זצ"ל.
מייד לאחר החופה דרש מהחתנים לתת יד לכלותיהן, שלא יהיה ח"ו מצב שחברך מחבק אותך וכלתך עומדת מבוישת מהצד. בשנה הראשונה לאחר הנישואין דרש שאגיע לחתונות של חברי רק אם אשתי גם נמצאת. לא ייתכן, כך אמר, שאתה תחגוג בחתונה של חבר ואשתך תישאר לבדה בבית. פעם תפס אותי בחתונה של חבר, ומשאמרתי לוב שאשתי בית, דרש ממני לחזור. ניסיתי להסביר לו שלא היה שייך להביא את אשתי לחתונה כי אינה מכירה את הכלה וחברותיה, ובבית היא לא משתעממת כי היא עסוקה בלימודיה. הרב לא קיבל את הסברי ואמר לי: ההרגשה של אשתך, למרות שהיא לומדת, שהיא לבד. לכן אתה מחויב להיות בבית, מחויב לשמח אותה.
בכל שאלה, בכל עניין, דרש במפגיע לדעת מה אשתי אומרת. כשניסיתי פעם לומר שלא כל כך התייעצתי איתה בעניין כלשהו בעבודה שאינו קשור אליה, התפלא הרב ושאל: איך יכול להיות שמשהו שקשור אליך לא קשור אליה?
בשיעורים במוצש"ק, לאחר השיעור ב"קצות", התקיים תמיד שו"ת עם הרב. ראינו על פניו שהוא מאוד אהב לשוחח אתנו. פעמים רבות הרבנית תבלט"א היתה נכנסת לסלון ואומרת: כבר מאוחר, הרב עייף. לא תמיד הרב היה שומע אותה מייד, כי היה מרוכז בשיחה עמנו, אך כאשר כן שמע הפסיק מייד למרות שראינו עליו שמעוניין להמשיך.
הרב למד אצל סבי הגאון הרב ראובן טרופ זצ"ל והיה מאוד מקורב אליו. בין כל הסיפורים שסיפר לי על סבי זצ"ל היה סיפור שתמיד הטריד אותו ותמיד חזר וסיפר אותו. הוא סיפר שלרב גורן זצ"ל היתה קביעות בלימוד בחברותא עם סבא, ומייד אחר כך למד הוא עם הסבא. פעם אחת הוא ראה את מבטה של סבתא שמקפידה, כי רצתה כנראה לטייל עם סבא, והוא, כך אמר לי, לא יכול לשכוח את המבט הזה בעיניה של סבתא. מדובר על יותר משבעים שנה, והמבט ההוא של סבתא חזר והטריד אותו, עד שחזר וסיפר לי על כך פעמים רבות.
סיפור מדהים, איזה גדולים אנשים אלו.
תודה על הקטע.
דבר תורה טוב כתבת מיכל שרה. למדתי ממנו.
יש לשים לב שהמלה חכמות מנוקדת בפתח ולא בקמץ, ופירש רש"י שאין המלה חכמות שם דבר (כלומר הריבוי של חכמה) אלא הוראתה החכמות שבנשים. אין החכמה אלא יראת שמים. לדעת לשים את הגבול, לשמור על מצוות לא תעשה.
שבת שלום
תודה, אבל אני רק שליחה של הקב"ה, פתחתי את פי [או יותר נכון-שמתי את ידי על המקלדת] וה' הזרים לשם דברים..
אבל שמחתי להיות צינור.. ;-)
אני אתקן את הניקוד אי"ה, כשיהיה לי זמן. בנתיים-יש הרבה מה לארגן לבת מצווה.
שבוע טוב ומבורך לכולם!
מיכל שרה..
סימה
ישר כח על הדבר תורה,
יותר מובנה מהקודם.
מזלט לכלת הבת מצווה.
בעזהשי"ת!
אמא שלי אמרה לי שיש הרבה אנשים שצריכים לדבר.
אז נאלצתי לקצץ חלק מהדרשה..
טוייב-רצון ה'..
בס"ד לק"י
"כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". בית יעקב- נשים. בני ישראל- גברים.
אמירה, היא דיבור והסבר, בצורה של נחת. משא"כ הגדה (שורש נ.ג.ד, לשון נגד, לשון תקיפה). הנשים, מכיוון שהן גבורה, המסמלת את הדין, צריכות שיתנו להן אמירה, שמסמלת חסד. ואילו הגברים, שהם חסד, צריכים גבולות, ודינים, ולכן נאמרה בהם הנגדה.
דבר נוסף, יעקב וישראל. יעקב, לשון עקב, לשון קשה. הנשים, שכאמור מסמלות את מידת הדין, הן יעקב. ואילו הגברים, שבאים במקרה זה לאחר הנשים, ומשמעות הדבר שזהו השילוב ביניהם, מסמלים את ישראל- חיבור הדין והחסד=דעת, או תפארת שהיא מידתו של יעקב אבינו.
עוד דבר אחרון לסיום, נשים הן לא רק מידת הגבורה, אלא גם, כנרמז בדבר תורה, מידת הבינה.
תודה על הד"ת.
מוסיף לי מאוד!
=)
הכל מתחיל בחינוך,מהבית..שוב,יישר כח...
תודה!