יצירות של יעל מרגרט

יוליה:
ראיתי חיוך מתנוסס על פנים,
טעמתי מבט כה מתוק וחמים,
של אחת כה טובה, של אחת כה יפה,
כבת ים היא שובה לבבות.
אומנת:
מילים לך יפות, אך מילים לך תמימות,
אמרת כבת ים היא שובה לבבות.
זה בדיוק רצונה, אל תפלי בזממה,
היא סימן סערות מתקרבות.
יוליה:
שמעתי צלילים כפנינים שעל חוט,
הם עטפו כל פינה בליבי כקישוט,
שמעיד על קרבה, שמציף אהבה,
לאחת היפה בבנות.
אומנת:
ביתה

מבעד לזכוכית,
באורו של יום בהיר,
בוהקת החמה,
בעיני אנשי העיר.
ודאי הן יעצמו,
ודאי הן יעצמו,
ודאי הן יעצמו בבוא הלילה.
מבעד לזכוכית,
בחומה של קרן אור,
יזקוף אז את ראשו,
הניצן שרק ייעור.
ודאי הוא שוב יישן,
ודאי הוא שוב יישן,
ודאי הוא שוב יישן בבוא הלילה.
שם מבעד לזכוכית,
נהר איבד ניצוץ בערב,
שם מבעד לזכוכית,
בחושך קול בכיו של כלב.
ורק

היה זה יום חמישי אחר הצהריים. אנשים ממהרים מילאו כל פינה בכל חנות ורחוב, כנראה מחפשים את כל המצרכים הדרושים לסוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שיכלו ורצו להרשות לעצמם. אומני רחוב שרו, ניגנו וציירו בצורה קצת קרובה יותר למושלמת מבדרך כלל, כסיום חגיגי של השבוע וכמובן, גם בכדי להרוויח מספיק כסף למצרכים הטובים ביותר שיכלו להרשות לעצמם עבור סוף השבוע הקרוב ביותר למושלם שלהם. ברחובות הייתה אווירה קצת שונה ויפה

אחד מהם דיבר עם הנהג בהתלהבות ונראה היה שהם מכירים אחד את השני כבר שנים, למרות שאני משוכנעת שנפגשו לראשונה רק לפני מספר דקות. עוד אחד מהם צלע לתוך האוטובוס, ובידיו המקומטות שקיות עם מצרכים מהסופר. במהרה הצטרף גם הוא לשיחה עם השניים. אחת מהם התלוננה בפני חברתה על החום והחלה לנפנף במניפה מעוטרת. אחרת התלוננה על פקקי התנועה וחילקה בנדיבות הערות לנהג האוטובוס וגם לנהגים האחרים מבחוץ למרות שלא יכלו לשמוע

אולי יום אחד כשאסיט את הווילון,
אולי יום אחד יושיט לי יד מהחלון,
עטוף הילה זוהרת, צעיר וממולח,
גבוה לשמיים ייקח אותי מלאך.

שם אלמד לסחוט ענן,
עד שירד ממנו גשם.
שם אלמד לסחוט ענן
ואת השמש לכסות.

אני אצית אז את השמש
וכשתזרח יפסיק הגשם.
אני אצית אז את השמש
כי הוא יתן לי לנסות.

אולי יום אחד כשאסיט את הווילון,
אולי יום אחד יביט אלי מהחלון,
עטוף

היי, מה נשמע?
באמת, ספרו, אני רוצה לדעת.
ספרו איך עבר השבוע... מה אתם עושים בחופש? ביליתם עם חברים? התחלתם להשקיע במשהו שלא הספקתם במהלך השנה? ספרו...
אני מכירה מישהי, רכה כל כך כמו אפרוח שתמיד שואלת מה נשמע. החיוך שלה חמים ורך. העיניים שלה אוהבות ורכות. אפילו השיער שלה בלונדיני ורך, עוטף אותה ואת כל מי שמביט בה בחום. וכשהיא שואלת מה נשמע, הרכות הזו עוטפת ומחבקת מבלי לגעת וברגע הזה תוכלו

היא קמה בבוקר, שוטפת פנים.
לוקחת מכחול ופלטת צבעים.
מערבבת גוונים שיהיו לאחד,
צובעת עיניה ירוק מיוחד.
לפעמים יחדיו הגוונים במכחול
צובעים את עינייה ירוק וכחול
שמזכיר את הים הרחב העמוק.
שמזכיר את הים הכחול וירוק.
לפעמים הגוונים במכחול הרטוב
צובעים את עינייה ירוק וצהוב.
שמזכיר את הדשא הבהיר בשרב
שצבוע ירוק וצהוב מעורב.
הערב הזה היה השילוב,
הערב הזה הגוון

אצלי באחד מחדריו של הלב,
צמח הניצן החמים, השליו,
זהב הוא צבוע, גבעולו ירקרק,
זעיר הוא נראה שם באור מתקתק.
הבין החשש והבין אכזבה,
רכן לפניהם בבגרות וחיבה.
ידע כששמח וידע גאווה,
חייך הוא מתוך ניסיון וקרבה.
היה לי כמו אם, היה לי כמו אח,
תמיד הוא נשאר ותמיד הוא תפח,
כי ניזון מדמי והושקה מחשבות,
התחמם מלבי שהרבה פעמות.
אצלי באחד מחדריו של הלב,
גדל הניצן

עיניים גדולות, עיניים יפות,
הבטנה מבעד חלון.
שלוש ערוגות עם צבעים וריחות
ופרחים בין עצי הלימון.
הבטנה עיניים, עיניים יפות,
הבטנה מבעד חלון.
ואת דרכיכן בין שלוש ערוגות,
פלסנה אל תוך מוזיאון.
הבטנה בחום, הראינה עניין,
מצאנה מקום לחבר נאמן,
הבטנה בתום לשנים הבאות,
הבטנה עיניים, עיניים יפות.
עיניים שומרות, עיניים טובות,
הבטנה לתוך מוזיאון.
ארבעת קירות

באזור שקט בבקשתה מרוחקת
חי לו אדם שמאיתנו קצת אחר
לא נלחם במלחמות ובלבו תמיד יש שקט
זהו אדם שלחושך עיוור

ובחושך מטייל בין שבילי עפר וקוצים
ובעיניו מאיר ירח וכוכבים לו קורצים
ואצבעותיו מלטפות את כלביו הנהנים
מקול חלילו הענוג כשלוות המים הצלולים

ולוטשים בו עיניים העוברים והשבים
על התמימות בחיוכו ביניהם משוחחים
ויש המציינים חכמתו ומשבחים
ויש

לפני השיעור הראשון דמיינתי שתפתח לי את הדלת מורה מבוגרת רוסייה וקשוחה, כמו המורה שלי לפסנתר. אחר כך פגשתי אותה וגיליתי שהיא לא מבוגרת, לא רוסיה והיא מאוד רחוקה מלהיות קשוחה. לפני השיעורים האחרים, דמיינתי שתפתח לי את הדלת זמרת המטאל האדירה וחסרת הפחדים עם הבגדים השחורים והאיפור השחור שאני מכירה מיוטיוב. גם היא לא זו שתפתח לי את הדלת. למען האמת, היא מעולם לא פתחה אותה. מי שבאמת תפתח לי את הדלת תהיה המורה