יצירות של יבנה המקדש!

בריה חדשה
שלא חטאה
הזדמנות לתמימות
לרכות
לפשטות
נאמנות
שני גויים בבטנו
לו יגבר על יצרו!
הישנא אם יאהב
היראה דיוקן אב?
הכל תלוי ועומד
והרקיע העד
לו יכולתי לבחור
לו יכולתי לחזור
לפשטות
לרכות
לקבל הזדמנות
לחוש מבורכת
להיות קצת תינוקת
נאמנה לעצמי
לו יהי.

ותקם בלילה ותרד אל נקיקי הסלע
שרויה במיצר ואין עוזר לה
ההרים נישאו, מבטם גבה
תפילתם על עצמם,
מתעלמים מדמותה

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

מתוך חשכה נשמעת קריאה
קול דודה דופק, קורא לה
יונתי, פקחי את עינייך
רחמיי רבים הם עלייך
פתחי אך כחודו של מחט וראי
כגודל צערך כן היה צערי

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

ואראך מתבוססת בדמייך ואצעק
היכן אתם בניי, היכן אהוביי
ועתה הן השחר עלה
רב לך שבת בעמק הבכא
כי עזה כמוות אהבה ונהרות לא ישטפוה
הנה אני גואלך, ידייך פרשי
ואומר לך בדמייך חיי

שאי עיניים גבוה
חכי, צפי לדודך
מן הריק והאין
תצמח ישועתך

שאי עיניים גבוה
באמונה זקפי קומתך
מן האין והריק
משם תעלה שמחתך

ים.
גלים גוברים
סוערים, שקטים
מדבר.
מרחבים.
סופות חול אל תוך עצמי
השקט חודר
בעוצמה
טובעת
נופלת פנימה
שוב קמה, מטפסת
מתאמצת
לשחות במרחבים
להשתחרר מהגלים
שמתנפצים
ונסוגים
ים של יובש
הצימאון שורף
לבאר מים
חיים

סתם ככה, בפשטות
בלי עריכה ובלי כלום
מצלמה דפוקה של נוקיה
הולכת ולא מאמינה לרגליים שהולכות
ועוד כל כך מוקדם..
מסתובבת רק לרגע,
תופסת תמונה-
בי, עמונה.
להתראות, בית.

לורדים על דף A4

הדמעות בלילות
ובימים המחשבות
זועקות, רודפות
לרגע לא מרפות
אולי
שם תפקידי היה
אולי
לעזוב לא הייתי צריכה
שתי נשמות טהורות
בנות של מלך
עכשיו
יאבדו את הדרך?!
הלב שלנו אחד-
אבל כבר לא ביחד
הנשמה זועקת
אל תשכחני, יהודי!
ובעצם אולי,
כל זה קורה בגללי...?

היפה את רעייתי?
שינייך כעדר הרחלים
נוגסות אחת ברעותה
האין בם שכולה,
שבדם ודמע איבדה?!
היה לי נר ללבי ושפתיי
נקום נקמתי לנגד עיניי
לב הנשבר התר מאסורים
עת לב אחיו זועק ביסורים
גלה מלכותך לעיני הגויים
רק לישועתך אנחנו מצפים!
לא יכולים יותר עוול לראות
לא פינויים, מעצרים, הרחקות
לא דם, פיגועים, עינויים ומחלוקות.
ברחמיך דמעה מחה מעל פנים
ברוגז זכור רק –
כי אנו לך בנים...

חושך
קופסת גפרורים
יוצא אחד
חיכוך ראשון
ניצוץ
נכבה.
חיכוך
ניצוץ
לא נדלק
חיכוך
ניצוץ
נדלק.
מדליק ת'נר
נר
עיגול קטן של אור
פיסת אש עולה
שואפת גבוה
שואבת אותי אליה
יושבת, מתבוננת
שותקת
מהופנטת
נדבקת בלהבה
רוצה להיות אש
כזאת שמחממת
ובוערת
ומאירה
אבל-
פו
אין להבה
אין ניצוץ
אולי
הוא עוד נמצא שם
איפשהו
מחכה
לעוד גפרור
אחרון
שידליק אותו לנר
הפעם
לתמיד.

סלסול דקיק של עשן
שעווה נמסה
לוהטת
מתאחה ומאחה
עולה מתוך האש
נעלמת
---

עיפרון H2 על דף של מחברת קטנה

להשתחרר
לברוח
מכולם
מעצמי
לפרוץ
להתפרץ
לרסס
לקרוע
להדביק
לשרוף
ושוב לברוח
לרוץ
לעוף
להתנגש
להתחבר
לנשום עמוק
לחדור
יותר עמוק
יותר
לצלול
ליפול
----

עיפרון HB על דף.
ציור מלפני שנה שמצאתי... :)

הולכת
מתרחקת
בשביל להרגיש קצת קרוב
שונאת
רק כדי טיפונת לאהוב
לגעת
לא לגעת
לרקוד בין הטיפות
לתת לעצמי לתעות
לרחף בלי קול
לא לפחד ליפול

זו אני, אחת הנערות העומדות כאן
לבושות שחורים
מול התחנה המרכזית בירושלים
על גבי תלויה תמונה
תמונה של נערה, שפעם היום צחקה, למדה, טיילה
והיום
היא רק נחה
את מנוחת חייה
את פניי מכסה מסכה לבנה
עיניי מביטות על העולם, שאינו מזהה אותי
זועקות בדממה
אל תפקירו אותי, את עצמכם,
את עמכם!
עוברים ושבים נעצרים,
מביטים, שואלים-
מה ההפגנה הזאת לכם?
ולא נענים
הזעקה

רצה. יחפה. מאושרת.
הכל סביב מסתחרר. עצים, פרחים, שמים.
לא יודעת לאן.
גם לא אכפת.
נעצרת על שפת נחל.
המים הצלולים מרטיבים את פניה.
שוטפים מעליה כל לכלוך, כל כאב.
ציפור מביטה בה תמהה, ועפה.
מביטה למעלה.
השמים מציצים מבעד לעצים.
ידיה פרושות, נכספות, אוהבות.
על השפתיים נסוך חיוך, מאושר.
נשכבת על הבטן.
ריח של אדמה. פרחים.
סוף סוף מרגישה חיבור.
לארץ.