יצירות של משלימה..

הוא הצדיע בשתיקה לשלום, ועלה על הסיפון.
הוא לא היה איש מוכר. איש לא היה איש מוכר.
רק למכירים.
ובכל זאת, אלפים הגיעו לנופף, רגליהם שקועות בחול הרך.
מטפחות לבנות התנופפו מידיהם של עשרות, מתרחקות על סחף הגאות.
נתזי המליחות והפרידה מהנוסעים הרטיבו קלות את אלו שנותרו בוהים בספינה המפליגה, המרחיקה לכת, מעבר לשוברי הלבבות.
אלפי עיניים נוצצות מנחלי דמעות, יבשו לאטן.
שפל הזמן הנמיך
ספינה של חלומות.
ולאורך הים,
אין גלים,
ואין עולם.
זה הוא
נשבר לרסיסים
על המזח

והוא מכיר, כשקשה לו, והוא לא רוצה לומר.
הוא מכיר, כשקשה לו, והוא לא רוצה לבכות.
הוא הכיר, אז, כשכאב לו, והוא לא הסכים לצעוק.
הוא נזכר, כשבער לו, עד שהוא נשרף מבפנים.
הוא נזכר, כשהוא דעך שם רחוק, והוא לא קרא לאף אחד שיעזור לו לקום.
הוא אף פעם לא שכח, כמה הוא רצה לומר, ולבכות, ולצעוק, ולבקש.
והפחד מלגרום לאדם נוסף ליפול איתו לאותו הבור, מנע ממנו להצליח לצאת.
הוא ידע שבפנים,
הוא הרים את מבטו. עשרת הכוכבים זהרו על רקע השמיים האפלים.
עשרת הכוכבים שפתחו של הבור באדמה, איפשר לראות.