יצירות של נעלמת

זה לא שיר גבוה בכונה. כתבתי אותו מעינים של ילדה.
אני רואה בזה יופי מסוים, אבל אני לא יודעת אם זה שייך לפה...




ואני,
אני חשבתי שתשובי.
ורק בינתיים-
ממש בינתיים, מעין הסדר זמני
שלחתי לך מכתבים
והפרחתי אותם עם בלונים.
בלונים צבעוניים.


את המכתבים לא קראת,
הם אף פעם לא הגיעו ליעדם.
המכתבים נתקעו בחוטי החשמל והתפוצצו
בלון
אחרי
בלון.

(נכתב על ידי לבחינה המעשית בתיאטרון)
"פגישה לאין קץ"

"תגידי לי מזל טוב. תגידי.
יעלונת, קוראים לו ערן. אבא אומר שהיית אוהבת אותו אם היית כאן. אני אמרתי שגם ככה את אוהבת אותו. אמא צחקה.
כמה שהיא מתגעגעת אליך. היקיצה כל בוקר לעולם שחסר בו אותך היא כמעט בלתי אפשרית עבורה. ניסינו להגיד לה שאת לא כאובה ושמצאת מנוחה נכונה. שתמצא גם היא, ולו מעט...
עוד השבוע היא סיפרה לי, בפעם האין ספור, את סיפור הולדתך. אמא'לה נסעה במוצאי שבת לאחר שחשה בצירים חזקים. היא עוד הספיקה לרחוץ את ראשי ואת ראש נעמה, ושמה אותנו בפיג'מה מול הטלוויזיה של סבא.
בצהריי יום א' הגחת את לאוויר העולם. נסענו לבקר אותך בבית החולים, השתוללנו מתחת למיטה ועשינו שמח. כמה שאמא הייתה גאה בנו כשכל רגע נכנסו אחיות חדשות לשאול אותה אם כל היפיפיות האלה הן שלה... אני אמרתי שלא אצא מתחת למיטה עד שלא יבטיחו לי שלתינוקת יקראו יעל.
אני מתגעגעת אליך. חשבתי שתשובי, הרי אנשים כמוך לא מתים. לא מתים. ואת הלכת...
נעמה אומרת שמי שרוצה זאת בכל ליבו, זוכה לראותך ולשמוע קולך כמו בחייך. אני יודעת...
אמרתי את שלי, ואת מוזמנת, ואני חייבת ללכת, חייבת ללכת..."
(פונה ללכת, נתקעת בספסל, נופלת.)
"אבל אני חייבת ללכת, אני לא יכולה להתחתן בבית קברות!
מחכים לי בעולם שאגדל, שאצמח, שאתרום, שאחייך-
אך רק אתמול הגיע ערבו של אותו יום מר ונמהר שנושק לידיעה מרה על האסון, מבלי לדעת עדיין דבר, אך עם חלל שחור ומפחיד בלב, חלל שהלך וגדל עד להתרסקות האיומה שבשמיעת שמך-
יעל.
יעל?
את הלכת לעולמך, יעלי שלי, ואני נותרתי.
את שם. אני פה ושם.
החלטתי שאני ממשיכה הלאה. ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה משיב אותי אליך, אל קו ההתחלה.
אני כבר לא דואגת לך, אני דואגת לי.
תראי איך הזמן יכול לתעתע בנו, ואותן שנים שחלפו כל כך מהר השאירו את רושמן יום יום, שעה שעה, כמו מטוטלת אורלוגין אדירה שקצותיה סכינים פוצעות.
בשנה החולפת ירוק הסתיו התחלף במהרה לאפור החורף, ואז בא הקיץ ואיתו אני- לבנה. ורק שני צבעים לא השתנו כלל. הלבן של המצבה והשחור שבלב.
והנה, אני עומדת מולך, מול קברך הדומם, ועדיין לא מעכלת את היעדרך.
חלמתי עליך. חלמתי שאת מגיעה לאזכרה של עצמך. כמה צחקנו, מספידים אותך ואת כאן... החבאנו אותך בתוך ארון למשך כל הערב.
היה יותר קל להספיד אותך מאשר להתמודד איתך.
הערב אל תתחבאי. אני מוכנה להתמודד איתך כשתבואי.
[פאוזה]
רק תבואי.
[פאוזה]
תרקדי איתי, יעלי?
[קידה]
שנרקוד?
[מתחילה לרקוד עם עצמה: סיבוב, מתכופפת קמעה, משחררת צחוק קצר ילדותי. ברקע מנגינה איטית, נוגדת את מהירות המשחק – המנגינה של 'פגישה לאין קץ' ללא מילים.]
את רואה אותי, נכון? תראי אותי!"
[משתנה הטון]
תראי אותי.
כבר ירד הלילה... אני חייבת ללכת, יעלי, חייבת.
אולי עוד שיר ערש, שיר אחרון ודי, ואת תישני ואני אסתלק מכאן, בלי שתראי. כי את במנוחת עולמים. את השיר הזה הייתי שרה לך כל ערב, והיית מתעקשת לתפוס בשמלתי ולא להרפות ממנה בשוכבך.
ואז... ואז ראשך נהיה כבד, וענייך נעצמו, וידייך הרפו משמלתי."
(נשכבת על הספסל)
"טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעייפו לרוץ.
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ"

היא עוד תשוב.