יצירות של אלעזר300

שַׁבְשֶׁבֶת נִמְשֶׁכֶת בְּרוּחַ עַזָּה.
אַנְטֶנָה כְּרוּעַת־צְוָחוֹת מִן הָאֶתֶר.
שַׁעַר חוֹרֵק אֶל נִגּוּחַ סוּפָה.
מְצַד אֲבָנִים - מַטָּרָה לַבָּרָק.
רוּחַ אֵימִים דּוֹבֵר.
אֵיךְ לֹא אֶכָּוֶה?

לוּ תְהִי כָּל גִּיחָה מְתֻכְנֶנֶת עַד תֹּם.
לוּ תְהִי כָּל מַפָּה חֲקוּקָה, לֹא נִתְעֵית.
חֲלִיפַת הַצְּלִילָה, הֶחָלָל, הָאָטוֹם,
לוּ תְהִי לִי תָּמִיד מְזֻמֶּנֶת לָעֵת.
אָקוּם טֶרֶם בֹּקֶר, פּוֹרֵחַ וְגָז,
אֶחֱצֶה בִּנְתִיב־יֹשֶׁר אֶת יַם הָרוֹתְחִין,
אַשְׁלִים פְּקֻדָּתִי שֶׁצֻּוֵּיתִי מֵאָז
וְאָשׁוּבָה לָעֶרֶב אֶל חוֹף מִבְטָחִים.
לוּ לָעַד לֹא יִרְאוּנִי חַמָּה וּמָטָר
לוּ אֵימַת קַרְנֵיהֶם, חֲנִיתוֹת מֻשְׁחָזוֹת,
לָעַד לֹא תֶאֶנְסֵנִי מִקַּו הַמִּתְאָר
לוּ אַשְׂכִּיל לַחֲסֹךְ כָּל מַסָּע מְיֻתָּר
אֶל מִתַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

אֶת הַתּוֹרָה אָסַפְתִּי אֶל בֵּיתִי,
לְכַסּוֹת בִּכְרַכֶּיהָ קִיר שָׁלֵם
עַל־יַד הַפְּסַנְתֵּר הַמְאֻבָּק בַּסָּלוֹן.
טֶרֶם לְקַחְתִּיהָ מִשָּׁם.

רָאִיתִי קָהָל עַל רִצְפַת אַבְנֵי שַׁיִשׁ
וְיוֹנִים מְנַהֲמוֹת כְּבַת קוֹל
תַּחַת תְּכֵלֶת שָׁמַיִם עַתִּיקָה וּמוּאֶרֶת
וְאָמַרְתִּי פִּתְאוֹם: מַה נָּעִים חַסְדְּךָ
אֱ-לֹקַי, מִי יִתְּנֵנִי גַּם אָנִי
סוֹבֵב כְּכַלָּה אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ.
_____________________
בקרב רבנן ותלמידיהון
יום ירושלים ה'תשע"ג

נשקפים היו ההרים מדלת ביתי ומחלונותיו. כיון שראיתי כך הייתי משאיר את הדלת פתוחה כל היום, ומתוך שנתנה רשות לרוח לא הבחינה בין דלת לחלון והיתה נכנסת ומביאה עמה פנימה את ההרים, וכך בביתי שלי דרו עמי ההרים כבני בית, ואף על פי כן רב היה לי המקום.
בלילות הייתי סוגר את החלונות, שמא יתקררו הילדים. לו היה הדבר בידי הייתי משאיר את פתחי ביתי פתוחים, ומניח לרוח ללכת מחלון אל חלון ולערבל את הוילונות. אבל הגשם

מִמּוֹשָׁבִי כָּרֶגַע, לְעֵת תְּפִלַּת הָעֶרֶב,
שְׁלֹשָׁה מִזְדַּקְּרִים אֶל מוּל פָּנַי:
מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים הָרוּסִי, שְׁתִי־וָעֵרֶב בְּרֹאשׁוֹ
צְרִיחַ סֻלְמַאן אַל־פַארְסִי כָּל־גֵּווֹ דִּינוּר
מְפֹאָר, מְאֻפָּר וּמִתְפָּרֵעַ, מִגְדַּל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה
הָעִבְרִית בִּירוּשָׁלַיִם. יְרוּשָׁלַיִם
עוֹדֶנָּה מֵעֵבֶר לֶהָרִים

לִשְׁכֹּחַ רוּם הַתְּהִלָּה כְּרוּם-הַכּוֹכָבִים,
אֶת רַעַם הֵד הַתֵּאַטְרוֹן הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּעֹז.
מְחוֹל הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל הַנַּגָּן הַוִּירְטוּאוֹז
מֻחְלָף כָּעֵת בְּנִפְנוּפֵי-יָדַיִם שׁוֹבָבִים.
לִצְעֹד בְּמִסְדְּרוֹן יָשָׁן כְּפֶרֶד אֵין-הָבִין,
לִתְעוֹת שֵׁנִית בֵּין חֲדָרִים וְצַעַדְךָ נָלוֹז,
עִם נִצָּנֵי-הַמּוּסִיקָה לִשְׁמֹעַ קוֹל כָּרוֹז:
שָׁלוֹם כִּתָּה.

עַל בְּגָדַי הַלְּבָנִים הַשָּׁנָה
לֹא זָלְגָה טִפַּת יַיִן אַחַת.
צָפִיתִי מִשְׁתָּאֶה עַל פִּי
הָרוֹקֵם סִפּוּרִים מִמַּצּוֹת וּמְרוֹרִים,
הַמּוֹנֶה אֶת טִפּוֹת הַדָּם מִן הַגָּבִיעַ
בְּסֵדֶר מוֹפְתִי אֶל כּוֹס יְשׁוּעוֹת.
כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר
עַל פָּסוּק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ"
בְּעוֹדִי מְלַקֵּט פֵּרוּרִים נְפוּלִים
מֵעַל מִכְנָסַי הָרְאוּיִים לְסִנָּר.
בִּבְגָדִים לְבָנִים מוּל קַעֲרַת סֵדֶר,
אֵין זוֹ כִּי אִם אַבְהוּת
שֶׁהוֹלֵךְ זְמַנָּהּ וּבָא.

לא נודע למי
כְּשֶׁאָקוּם בְּעוֹד לַיְלָה אֶפְסַע בַּלָּט
וְאָסִיט וִילוֹנוֹתֵינוּ לִקְרַאת אוֹר
וּבִלְטִיפָה עֲדִינָה אֶתְלֶה בַּאֲרוֹנֵךְ
אֶת פְּאֵר כְּסוּתַיִךְ הַפָּשׁוּט.
עַל יַד הַסִּדּוּר וְהַתְּהִלִּים בַּסָּלוֹן
עוּגָה פְּרוּסָה עִם קַנְקַן מִיץ
(וְגַם פֶּתֶק קָטָן)
וּבְשֶׁקֶט נִמְתָּק שֶׁל לִפְנוֹת בֹּקֶר אֶשָּׁקֵךְ
וְאֶקַּח טַלִּית וּתְפִלִּין תַּחַת יָדִי
וְלִפְנֵי

תום ילדות יש בו מן הטוב ויש בו מן הרע. ואי אפשר לעולם בלא זה או בלא זה. על כל פנים, זה לעומת זה הוא עשוי. אף אני, תום ילדות שלי לא יצא מכללו. ואומר אני עליו, שאף על הטוב שבו, הבל הוא. שדברים רבים ראיתי, ונוספים שמעתי, ולא ניתן בי לב לדעת עד היום הזה.
אף על פי כן, היה בו מן הטוב, והוא הכבוד, שילד אינו מרגיש עצמו עליון על כל הארץ. מכבד הייתי את מי שנראה בעיני ראוי לכבוד, ועיני לא כזבו. אף מי שאמרו

עַל הַמַּפָּה הַלְּבָנָה הִנַּחְתִּי
פָּמוֹטוֹת מְהֵלִים
מַעֲרֶכֶת וְרָדִים
שְׁתֵּי כּוֹסוֹת אֲרֻכּוֹת-רֶגֶל
וְיֵין אוֹבְדִים אָדֹם
לְחַיֵּינוּ
שֶׁאֵינָם.
מֵעַל רֹאשִׁי
שְׁתֵּי צִפֳּרִים מַרְהִיבוֹת יְרֻקּוֹת-כָּנָף
עָפוֹת אֶל חֶפְצָן בְּשִׁירָה מְלַבֶּבֶת
עוֹרֵךְ הַשֻּׁלְחָן עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה
נוֹשֵׁא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה לִסְמֹךְ
עַל שֻׁלְחָנָם