יצירות של יהודיה מאמינה

ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך
אדון הכל, רוצה לבוא עד אלייך
אבל נפלתי וחטאתי לך
ואיך אעז לבוא לראות פניך?
וצער על החטא כלל לא היה בי,
לא חרטה ולא הכרה.
אבל בשקר כבר מאסתי
אז אני באה - בלכלוך מכוסה
כי אין אף ידיד נפש מלבדך
ואין מי שיגאל אותי זולתך.
אין סוף, אדון הכל
הענק לי מעופה של ציפור
לעוף עד אליך.

בס"ד

מלך, האם אפשר לסלוח על מה שעשיתי? על אשר חטאתי? האם קיימת תשובה על אשר עוללתי?
האם יש לך עוד מקום למחילה השמור עבורי? כי חטאתי לך כ"כ הרבה, ומספר הסליחות שביקשתי קרבות למספר הדגים שבים, והדמעות שלי הן שיצרו אותו- את אותו הים..
ריבנו של עולם! מאז קטנותי נהגתי להאמין בלב שלם כי תמיד, תמיד אבל תמיד, ניתן לשוב בתשובה שלמה לפניך.
כמו כן, האמנתי כי אתה אוהב כל יהודי שיצרת, כל יהודי,

בס"ד

שני אהובים

הנחתי שעזבת כי בדרכי נפלתי.
חשתי שבגדת, לאחר שעלייך סמכתי.
טעיתי בחשבי שאתה כבר פה,
ואמרתי שאם אתה לא,
אז בוודאי בקרוב תבוא.
וודאי שתבוא!

כי אנחנו בלתי נפרדים,
כמו שניצן לא גדל בלי גבעול.
אנחנו שני אוהבים,
ואהבה הרי גוברת על הכל.

תחושת פספוס וכעס.
אי-וודאות, ורעד.
זו היא אני, עכשיו בוכה.
האם אתה יודע

בס"ד
 
ריקנות.
שום דבר.
לא כעס, לא עצב,
לא צחוק ולא שמחה.
הלב מלא במקום,
כיוון שאין בו כלום!
 
חוסר תחושה.
תשוקה עזה לצרוח,
אך אין סיבה
אז הקול לא יוצא.
כמיהה גדולה לבכות,
אך אין על מה
על כן אין דמעות שיירדו.
 
זוהי הריקנות-
זהו העונש והנסיון הקשה ביותר.
להמשיך. להמשיך להאמין ולשמוח.
להמשיך לאהוב ולצחוק.

בס"ד

נשמה יקרה שלי, אני רוצה לחבר לך שיר אהבה!!
אהובה שלי, את צורחת, זועקת מתוך הזוהמה. מבקשת לצאת מן הביצה המעופשת, מן החול הטובעני שמטביע אותך, מהנהר המזוהם שסוחף אותך אל עבר הצניחה הכואבת.
ומי ישמע זעקתך המושתקת על ידי הלכלוך שממלא את כל כולך, סותם מיתרי קולך? מי יקשיב לצעקתך המוחרשת בהנאות עולם זה? מי יזהה בקשתך הטהורה שמכוסה כולה ברפש?
ואת לוחשת: "אבא.. אבא.." והוא שומע..
מתוך הבוץ, הלכלוך, הגועל - הוא מקשיב לך. ללחישה שלך.

נשמה יקרה שלי, את רוצה לחזור בתשובה, את מוארת כולך באור, ואור זה יאיר את כל כולי, את כל צדדיי שקיימים בי. אבא מחכה לך. ועכשיו.. הוא קורב יותר מתמיד. שובי הביתה נשמתי. הוא קורא לך "שובי הביתה בתי אהובתי"

בס"ד

אני יודעת שנראה שהתרחקתי, שכבר לא שמתי ליבי לעיקר. אני מבינה שנראה שעזבתי את האמת של העולם.
כאילו נטשתי את דרכו של אלוקים וסטיתי לשמאל, ואני כבניין רעוע שעומד ליפול וכל העוברים ושבים מביטים עליו ברחמים, ובצער על דייריו- הם האנשים החיים סביבי. אני יודעת שנראה שכרצוני אני עושה ולא כרצונו, ולא פוחדת ממנו ולא חושבת עליו כלל. אני מבינה שנראה שבחרתי בדרך האחרת, בשאלה, בטעות, באחר.
כן,

בס"ד
 
שיר השירים
 
בלבול.
ערפל שלא נותן מנוח.
תסכול.
זכרון, תמונה שבמוח.
 
ואני הולכת!
מנסה בכל כוחי לברוח
מהלא נודע.
ואני צועקת!
מנסה בכל כוחי לצרוח,
ומי ישמע?
 
ומי רודף אחרי?
מה יחכה היכן שאבוא?
ולאן אברח? עד מתי?
ולמה לא לחזור?
 
אני בורחת
כי לא מצאתי דרך אחרת
אני צורחת
כי לא

 
בס"ד
 
יש לי נטייה לעשות מה שאסור
לא לעשות מה שאומרים לי.
אני נוהגת לוותר על הכל למען הגאווה,
להשתיק את הקול ולהתכחש לאהבה.
 
יש לי נטייה לעשות דברים
כדי לגרום לכולם לשנוא אותי
ואז לבכות בכי תמרורים
על כך שכולם עזבו אותי
 
זו היא אני
 
אני האדם המושלם, זה שיודע הכל
לא טועה מעולם, זה שהוא הכי גדול.
ואין לי דמעות

בס"ד
 
וויתרתי עלייך, אבל רק כי אני אוהבת.
וויתרתי עלייך כדי שאת תהיי מאושרת.
ואני אוהב אותך - גם אם את לא אוהבת אותי.
אני אעזור לך- אפילו שאני יודעת לא תעזרי לי.
אני אתעלה מעל עצמי ואפסיק לשתוק.
למרות שאני רוצה בכל ליבי לשנוא, אני אחבוק.
 
כי זה מה שיהודיה מאמינה עושה!!!
 
אבל עלייך אבא, עלייך אני לא אוותר,
כי אני צריכה אותך בשביל לחיות,
ואני חייבת