יצירות של יבחוש חרצוליים

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.
כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....
מול העיניים שלי הבטריה של המחשב קופצת מ80.9 ל80.7. מצחיק. "מחשב נייד.." אולי טוב שיש לי הגבלת זמן על הכתיבה, הדרך הכי טובה ליצור היא הגבלה. אולי אם המילים יגמרו לי לפני הבטריה אני אתחיל להלחין טראנס חדש. אבל אני יודע שלא, כי יש לי כבר איזה ארבע התחלות בעליית הגג המנטלית, כי על כל אחת מודבק תירוץ למה היא נשארה התחלה.
אנחנו עומדים על 75.5% אז כדאי שנחזור לנסיון שלי לכתוב קצת שוב כמו פעם..
אולי זה משהו עם דאגלס אדאמס. כן, אני די בטוח בזה... יש משהו בתקופה הזו...... הקסם/תמימות של שנות ה70. היופי שבלהיות טרמפיסט, וודסטוק, סיימון וגרפינקל, המוזיקה הלא מחייבת... משום מה מעלה לי בראש איזה גשר שכוח אל בלילה עם פנס לילה יחיד שמטיל אור צהוב על הנפש הבודדה שעומדת תחתיו, בלי שום מחשבות כבדות.
ואני מנסה לאמץ את הגישה הזו, בחיי. ואם עוד הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה מה שאני צריך לעשות עם עצמי. אז כשאני על האוטובוס ורגע לפני שהנהג סוגר את הדלת על עצמו ועלי, הנוסע היחידי שלשמו הוא התכנס כאן הערב אני צועק לו 'רגע!' ויורד. וחוזר אחרי 30 שניות עם ארטיק פסיפלורה. חבל, הייתי צריך להביא גם לו. ואני שואל אם עוד אנשים נוסעים בקו הזה, כי את מספר האמצעים שמקשרים בין איפה שאני נמצא כרגע
If you like Pina Coladas, and getting caught in the rain
If you´re not into yoga, if you have half a brain
If you like making love at midnight, in the dunes of the cape
I´m the love that you´ve looked for, write to me, and escape
והן הסתכלו עלי במבט של "אולי בעצם כדאי לבדוק יותר טוב עם אני אנחנו נוסעות לסיני".
אבל אף אחד לא ידע להעריך את הרגע ובסוף ניתקו אותי מהנוסטלגיה והקלילות של האלף הקודם והשמיעו דיסק של עדן בן זקן שהנהג המצרי שלף מהתא כפפות.
ואני יורד מהאוטובוס ועולה על אחד אחר.
In the desert you cant remember your name
Because in the desert there aint no one to couse you no pain
61.7%
וכשעלינו לאוטובוס לאישה לפני נפל כפכף מהתיק והיא לא שמה לב אז הרמתי אותו באבירות והושטתי לה. הנסיך של סינדרלה היה מקנא בי על המחווה האצילית בטירוף. היא הודתה ולקחה את הכפכף ואז הסטלן לפניה אמר "ראיתי אותה מקודם מפילה עוד אחד", כאילו שהיא מסתובבת עם אוסף של כפכפים בתיק. והנהג אמר "זה בסדר, גם ככה היא הולכת יחפה" ואני הסתובבתי אחורה וראיתי על הרצפה משהו שנראה דומה למה שהחזקתי ביד עד לפני רגע. אז
אז עליתי לאוטובוס והקשבתי לנונסנס האחרון של רועי כפרי. ומוזר, אני כבר פחות שם. עברו לפחות כמה חודשים מאז שכתבתי ביוטיוב "charlie the unicorn". כמו מישהו בגמילה שסופר את הימים, אבל הגמילה שלי נגמרה לפני שבועיים! בגלל זה יש ליד המחשב עכשיו חצי בקבוק של סינגל מאלט מעולה. האם זה אומר שהגעתי לשפיות או שהתרחקתי ממנה?
ובאמצע מפריעים לי האישה ממקודם וחרדי בן 20 שכל אחד בטוח שאם יהיה מספיק נחרץ והחלטי יצליח להמיר את יריבו מהצד האפל לצד הנאור של המוסר ודרך החיים האידיאלית. ואחרי שכמה ששברי שיחה הגיעו אלי וצחקתי בקול פשוט עברתי לשבת לידם כדי לשמוע יותר טוב.
"אתה יודע איך אני יודעת שכל החרדים טועים? כי אני אוהבת את הדתיים הציונים! הנה, הבחור פה, אתה משרת בצבא?" היא פנתה אלי ושאלה.
-"אני אחרי"
"רואה?!" היא פונה שוב לחרדי שמולה, "איפה כתוב בתורה שחרדים לא צריכים ללכת לצבא!"
-"אבל יש בתורה הגיון הכי צודק בעולם, כי בואי תשמעי, נגיד מישהו נכנס לגינה של מישהו אחר ויש שם פרה והיא נגחה אותו מי אשם?"
-"פעם איש אחד השאיר מקרר בגינה ובאו לשם ילדים לשחק ונכנסו לתוך המקרר וננעלו ובית המשפט חייב אותו לשלם!"
-"רואה? כי התורה אומרת "מאי בעי בהאי חצרא??" כלומר הבעלים של הגינה פטור מלשלם"
-"אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שהתורה שייכת רק לך, כי התורה שייכת לכולם. ולא משנה מה כתוב בתורה כי בית המשפט פסק שהוא היה צריך לחשוב שיכנסו לו ילדים לגינה והוא אשם ואסור לערב את התורה בבית המשפט!"
-"ואם מישהו גנב ארנק אז הוא צריך להחזיר כפליים ממה שהוא גנב, אבל אם הוא גנב שור אז הוא צריך להחזיר חמישה שורים (ככה, 'שורים'. כמו 'תורים' או 'שוקים'). ואת יודעת מה? יש בתורה הרבה הלכות, ואני רוצה לקיים תרייג מצוות ואני לא יכול בצבא, כי צריך להתפלל בציבור ולפעמים לא יהיה לי שם מניין!"
-"אז תן לי לספר לך משהו, כי אחיין שלי בצבא והוא אמר לי שאפשר לארגן להם כמה מניינים שירצו, אם ירצו גם מאה מניינים!"
-"אז לא רק תפילה בציבור, אני גם צריך ללמוד תורה כל היום, אבל בצבא צריך לשמור במחסום! איך אני אלמד תורה אם אני שומר במחסום?"
-"זה נשמע שאתם מסתמכים על אנשים אחרים שישמרו עליכם"
-"אנחנו לא כי יש לנו את התורה. את יודעת מה כתוב בתורה? שהתורה מגנא ומצלא! ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? "עת לעשות לה' הפרו תורתך!" זה אומר שאני צריך להמשיך ללמוד תורה!"
ופה לצערי האוטובוס שלי הגיע לתחנה ונאלצתי לרדת. איחלתי לילה טוב לנהג (זה היה נהג אחר), פניתי לרדת מהאוטובוס ובמדרגה האחרונה הסתובבתי אל הניצים, הנפתי שתי אצבעות בצורת V, קראתי אליהם "פיס אן לאב!" וקפצתי אל המדרכה.
נשבע לכם שהוויכוח הזה התנהל ביניהם, כמעט מילה במילה איך שכתבתי כאן. במו אוזני שמעתי (היו גם עוד קצת דיונים בענייני נזקים וקנסות של גנבים).
ובזמן שגמרתי לצפות בהזיה האחרונה של רועי כפרי חשבתי לעצמי שלפעמים החיים עושים לנו איזה ניעור בעליית הגג ולפעמים חלק ממה שמאוכסן שם נופל לנו על הראש ולפעמים אחרי שמנקים את האבק זה דווקא יכול להיות נחמד.
אז שמתי באוזניות אלט ג'יי והגעתי לדירה ולקחתי לגימה ארוכה מהוויסקי שליד המיטה ואז, ביד אחת הבקבוק, בשניה המחשב ובכיס שוקולד הרשיז יצאתי למרפסת והתחלתי לכתוב.
43.2%

לקפה שלי יש צבע קצת חום. אבל לא בדיוק חום. יש לו צבע בז' קאמל קצת בהיר.
אבל הצבע האמיתי שלו הוא צבע קפה. ככה. בלי ערבובים, צבע קפה וזהו. כי יש זמנים ומקומות ואנשים שצריכים לקבל שם משל עצמם, שלא יוכלו להיות רק מרשם או מתכון של זכרונות אחרים שמרווחים בנחת בנבכי השפה והעגה עם שמות מקוריים ששייכים רק להם, שמגדירים אותם באמת. כמו מספרים ראשוניים, כמו אופי של ילדים.
ולקפה שלי יש טעם קצת מר, אבל לא בדיוק מר. ופעם הייתי שותה אותו עם כפית סוכר והוא גם היה מתוק. כמו החיים שלי. אבל לעולם לא תוכלו להגדיר את החיים שלי באמצעות אוסף של חוויות אחרות. כמתכון של צבעים וטעמים וריחות שכבר מוכרים וידועים ובתרכובת הנכונה יצרו את החיים שלי. כי החיים שלי הם מספר ראשוני. הם חוויה שנחוות בפעם הראשונה. הם כוס קפה מר וטעים. ואפילו אם מישהו יזהה אצלי נקודות השקה לעולם המוכר שלו,

על הקיר ברחוב מנורה מישהו כתב באותיות גדולות ומעוצבות "Rise, and rise again. Until lambs become lions"
ומישהו אחר הוסיף למטה, בכתב קטן ורגיל "How can lambs become lions?"
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את המיני דו-שיח הזה אני קצת מגחך לעצמי וקצת כואב בפנים. כי יש בי חלק שאוהב ומתחבר לציניות הזו, שלא מוכנה להכיל קלישאות. אבל חלק אחר בי בוכה על הקסם שנעלם עם המודרניזם. אנחנו לא יכולים לקבל אמיתות גדולות בלי לחקור, לפרק, להקשות... כולם שמחים ומהללים את ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שצעד על הירח, בלי באמת להבין מה קרה שם. צריך לקבוע באותו תאריך יום צום בין-לאומי.
כי עד לאותו רגע הירח היה קסום כל כך... הוא היה עשוי מגבינה, כך אמרו לילדים. הוא היה המלכה של הלילה. לפעמים הוא אפילו היה אלוהים. בקסם של הירח היה הכל, גדול ועצמתי ומאיר ומופלא. ואז אפולו 11 נחתה עליו, ומתוכה יצאו קומץ בני-אדם. ובן רגע הירח הפך למקום קר ומת, גוש סלע חסר יכולת להכיל חיים שמרחף מעלינו, משקף את מהשמש. אפילו בלי אור משל עצמו.
כי אנחנו שבענו בולשיט, אנחנו כבר לא מוכנים לקבל עוצמות ופלאים מבלי לדרוש ולשאול. לא ניתן לקסם להכנס לחיינו לפני שנוודא על כל פרטיו ומשעוליו שהוא אמין, וכדאי לסמוך עליו, ויש דרך מוצא והכל בטוח ואנחנו לא מסכנים פה כלום... אבל אי אפשר לפרק קסם מבלי להרוס אותו. לא את כל הווילונות צריך להסיר, לא כל אמת צריכה להיחשף במערומיה. לא כל שאלה כדאי להעלות על דל שפתיים ולא כל תשובה צריכה להתפרסם בפרהסיה.
אנחנו לא מצליחים לאהוב בלי שלל סיבות למה זה מומלץ ועדיף וזה מה שטוב לנו. לא יכלנו לחיות בשלום עם הירח מעלינו, היינו חייבים להגיע עד אליו, לצעוד עליו ברגליים. אנחנו לא יכולים לקבל אלוהים מבלי לדרוך עליו. אנחנו מפחדים כל כך לחרוג מגבולות המבחנה.
אנחנו מנסים לפרק את החיים לגורמים בכדי לראות איך הם עובדים ואז להרכיב אותם מחדש ולהתנהג כאילו הכל בסדר והיה כך מאז ומתמיד.
אבל במסווה של קסם באים תמיד גם שקרים, עטיפות מלהיבות ומרהיבות של חיים מופלאים. ואנחנו מפחדים משקרים, אז למדנו לפחד מקסמים. ואני לא יודע איך להכיל את העימות הזה, הרצון לחיים עם קסם, עם יופי לא מובן ולא ברור, ביחד עם הציניות ששומרת מעבודה זרה של פלאים ריקים ושל סלעים שתלויים באוויר בטענה שהם ירח.
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את הגרפיטי הזה אני שמח שיש לי ציניות ששומרת עלי מאלוהי שקר. ועצוב שיש בי ציניות שמונעת ממני אלוהי אמת

פסנתר

פסנתר

אנחנו דור ה־y
אף שיר הוא לא רועש מדי
אף צבע לא בוהק מדי
אין דם שאדום מדי
ושום סרט לא כחול מדי
הכול בחצי קלאץ'
שום דבר לא מספיק
לא באמת מרגישים
רק כאילו, רשימו, של החיים האמיתיים
ננסה לשרוט את המוח
ננסה שוב ושוב בכוח
אולי נמצא מה אנחנו מחפשים
אולי נרגיש חיים אמיתיים
אנחנו דור ה־y
קשב וריכוז זה אצלנו הוואי
ליפול מהקצה זה תמיד כדאי
לחיים אין ערך ולא

לחישת הים
או שריקת האורן
את מי אשמע ברגעי משבר
גם אם אנדוד רחוק
הרי תמיד לשם אני חוזר

מלח או מחט
מי ידקור את אפי
וילחלח לי עין
חול של חוף או אדמת הרים
במי יתחפרו רגלי ויתגעגע ליבי

כי גם עכבר של כפר
וגם עכבר של עיר
צריך לדעת מקום
שאיש אינו מכיר

פסנתר

פסנתר

פסנתר

פסנתר

קישור לשיר המקורי:
פסנתר