בראיון ליומן ערוץ 7 מספרת הפרופ' רחל שרעבי, מחברת הספר 'חג המימונה' ומרצה בכירה במכללה האקדמית אשקלון, על מקורותיו של חג המימונה החותם את אירועי חג הפסח וגם פורכת את השמועות על מקורו של החג כתעתיק של טקס פגאני. במשך כעשר שנים חקרה פרופ' שרעבי את מקורותיו של חג המימונה ולדבריה קיימת משמעות חזקה מאוד בכל חלק וחלק של החג, הנחשב מנהג ולא דין, שהחל לדבריה במאה ה-18. תכלית החג והמנהגים הנלווים אליו היא לסמל את המעבר המדורג בין חג הפסח על איסוריו ומצוותיו לבין ימי החול. שרעבי מציינת בדבריה כי המנהגים שונים בין קהילות שונות במרוקו וחלקם נקלטו גם במקומות נוספים בצפון אפריקה כדוגמת הקהילות היהודיות בלוב. לדבריה האינטראקציה הראשונה של המימונה היא דווקא עם המוסלמים המביאים את המזון החמץ ואת החלב שלא ניתן היה לחלוב אותו בימי החג, ודווקא עם המוסלמים שבקשר איתם גם החל חג הפסח כאשר אליהם נמכר החמץ וכעת איתם נחתם למעשה חג הפסח. זו לדבריה הסיבה שמוסלמים מוזמנים לחגיגות ומשתלבים בהן רבות. עוד היא מספרת על משמעויות התקווה למזל ומשמעויות הנוגעות לתקופת חילופי העונות. לדבריה אמנם הקהילה היהודית במרוקו לא הייתה של אנשי חקלאות אך הקהילה שם נסמכה על קהילה חקלאית מוסלמית ותנובת הארץ הייתה משמעותית עבורם. זו בין השאר אחת הפרשנויות לשילובן של שיבולים על שולחן המימונה אם כי יש הרואים בשיבולים תזכורת לימי ספירת העומר שהחלו. עוד היא מספרת על המנהג לצאת ביום החג עצמו למקורות מים, נחלים ונהרות, על מנת לדמות את יציאת מצרים. באשר לשמו של החג מציינת שרעבי את הסברה לפיה המקור הוא שמו של אביו של הרמב"ם שנפטר ביום זה, אם כי לדבריה אין לכך סימוכין כלשהם. סברה נוספת כרוכה בשמה של כיכר הלחם הראשונה שנאפתה לאחר הפסח, כיכר ששמה מימונה, אם כי היא אינה שוללת את האפשרות שהלחם קרוי על שם החג ולא להיפך. לדבריה המשמעות העיקרית של החג היא כמעין מוצאי שבת של הוספת קודש על החול, כך גם בחג הפסח קיימת הדרגה גם במהלך אירועי החג שנפתחים בצלחת קמח ובה מטבעות זהב וכסף ובשלב הבא אכילת המופלטה הדומה במראה שלה למצה ובשלב השלישי טקס מרשים של לישת הבצק הראשון שלשו אותו ביין שהשתמר מליל הסדר. פרופ' שרעבי מציינת כי כמעט כל הקהילות המרוקאיות לא אכלו מיידית את הלחם שנאפה אלא רק למחרת ויש שנהגו להמתין עוד מספר ימים עד לאכילתו. עוד מזכירה שרעבי את מנהגי הפיוט הייחודיים לחג, שילובו של רב הקהילה שהיו מוליכים אותו אל מקום החגיגה והתפילה החגיגית שהייתה משולבת באירוע. כאשר נשאלה כיצד היא מתייחסת לשינויים הדרמטיים שעבור על החג שהיום הפך להיות הילולת מנגל ומופלטה ללא כל אותם סממנים בעלי משמעות, משיבה שרעבי ומציינת כי המציאות כולה משתנה ובשנות החמישים והשישים התביישו יוצאי מרוקו להציג את מרכולתם התרבותית מחשש לאופן שבו היא תיתפס בקרב הצברים. זאת כפי שהיה גם לעולים מארצות אירופה. התוצאה הייתה שכאשר שבו המנהגים למקומם הם קיבלו אופי מחודש וישראלי שבהיעדר ידיעה התנער מהמשמעויות המסורתיות של האירוע. על הפוליטיזציה של המימונה אומרת שרעבי כי זו הפכה לפוליטיזציה דו סטרית וכשם שפוליטיקאים ניצלו את המימונה לקידומם בציבור כך עסקנים מיוצאי מרוקו ידעו לנצל את האירוע ואת הפוליטיקאים המוזמנים אליו לטובת קידומם וקידומה של העדה כולה. לקראת סוף הדברים נשאלה פרופ' שרעבי על הטענות לפיהן מקורו של החג הוא בטקס פגאני שבו מקריבים מיני מתיקה על מנת להפיס את דעתו של שד בשם 'מימון'. לדבריה הטענה מוכרת אך במחקריה לא נמצאו לה סימוכין כלשהם. היא מזכירה את היות יהודי המזרח שייכים לקהילות דתיות שכמיעוט אתני שמרו על ייחודן. זאת על אף שאלמנטים מסוימים נקלטו משכניהם אך לא עד כדי אימוץ מוטיבים פאגאניים.
