תרומה זוגית

לפני כשבועיים התקיים בבית החולים איכילוב בתל אביב ניתוח להשתלת כליה.

התורם, סא"ל (מיל') יהודה ליבמן (44), נשוי ואב לעשרה ילדים, תרם כליה לאדם שלא הכיר מימיו. יומיים מאוחר יותר נכנסה לחדר הניתוח אשתו רחלי (42), ותרמה אף היא כליה לאישה שלא הכירה מעולם.

בני הזוג ליבמן, שהחליטו להעניק איבר מגופם לאנשים זרים ללא כל טובת הנאה, לא מבינים מה מיוחד בהחלטתם. מבחינתם מדובר במעשה טבעי ויהודי למען הזולת. בימים אלו הם נחים בביתם במגדלים שבשומרון ומתאוששים אט אט מהניתוח.

אתם הורים לעשרה ילדים, לא היה כדאי שרק אחד מכם יתרום?

"היה לנו חשוב לעשות את זה ביחד", מסבירה רחלי, "זה מבחינתנו סוג של מסע זוגי. הביחד הזה העניק המון כוח. הילדים היו חלק משמעותי מהחוויה. הם עשו תורנות בבית ובבית החולים ונתנו יד. אני חושבת שזה העצים את כולנו. לאנשים מבחוץ זה אולי נשמע כמעשה משוגע, הרי בשביל מה בני אדם בריאים, בעלי משפחה, מכניסים את עצמם להליך כזה, ועוד בשביל מישהו שהם בכלל לא מכירים? אבל זו נתינה שאולי לבני משפחה של אדם חולה כליות תהיה יותר מובנת. הסבל יומיומי, ואם אפשר להוציא אדם חולה ממעגל הסבל בצורה יחסית פשוטה, למה שלא נעשה את זה? צריך להבין שהחיים עם דיאליזה הם לא חיים. דוד שלי, קיבוצניק מעין הנציב, הוא מושתל כליה. אני רואה מה הוא עבר ועדיין עובר. בשבילנו מדובר בסך הכול בניתוח, אבל בשביל חולי הכליות שצמודים לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע זה עניין של חיים או מוות. אני מאמינה שהייתה לנו זכות גדולה".

"אם לתרום – אז ביחד"

ההחלטה על התרומה נבטה בתחילה אצל הבעל, יהודה. חברו אברהם שפירא מיצהר תרם כליה וערך ערב הסברה בנושא. "הדברים שלו נכנסו לי ללב. הוא אמר שהקב"ה אמנם ברא שתי כליות אבל אפילו לרופאים לא ברורה הסיבה, ומצד שני זו תרומה מצילת חיים.

הוא גם הדגיש שרבנים גדולים תומכים הלכתית במעשה ומאמינים שזו מצווה גדולה". באותו ערב שב ליבמן נפעם לביתו. "דיברתי עם אשתי רחלי על העניין. סיפרתי לה מה הוא אמר והתחברנו לנושא, אבל באופן טבעי המשכנו הלאה עם העיסוקים הרגילים של החיים". לפני כשנה הגיע ליבמן למסקנה כי בשלה השעה לתרומה. "זה היה באוויר כל הזמן, אבל כששיתפתי את רחלי בכך שאני רוצה לתרום כליה, היא מיד אמרה לי: אתה יודע, אם כבר הולכים על זה - אז בוא נעשה את זה יחד. בגלל שאני מכיר אותנו, הרעיון לתרומה זוגית הסתדר לי יופי".

בשלב הראשון הם הרימו טלפון לרב ישעיהו הבר, מייסד עמותת 'מתנת חיים', וביקשו להיפגש עמו ביחידות. בשעת ערב נסעו לביתו שבשכונת רמות הירושלמית, כדי ללמוד מקרוב על השלכותיה של התרומה. הם שיתפו את הרב הבר ברצון לתרומה זוגית, והוא מצדו התפעל וציין כי עד כה לא שמע על זוג נשוי של תורמים. "הוא קצת התעלף מזה שאנחנו רוצים לתרום יחד, אבל זרם איתנו", רחלי צוחקת. "ישבנו אצלו בבית במשך כמה שעות, שמענו אותו, שאלנו שאלות ובסופו של דבר הגענו להחלטה שהולכים על זה".

"מבחינתנו זה היה מסע זוגי". יהודה ורחלי ליבמן בבית החולים לאחר הניתוח ללא קרדיט צילום

הייתה לכם העדפה למי לתרום או אולי למי לא לתרום?

"חד וחלק כן. התנאי היחיד שהיה לנו לאורך כל התהליך היה לתרום רק ליהודים. זה היה מאוד משמעותי לנו. אנחנו מצילים חיים של נפש יהודית. זו גם הסיבה שהגענו דווקא לעמותה של הרב הבר".

משם, בליווי אנשי העמותה, נכנסו בני הזוג ליבמן למסלול ביורוקרטי ורפואי של בדיקת כשירות והתאמה. התהליך כלל בדיקות רפואיות מגוונות וועדות שונות המורכבות מאנשי מקצוע, בין היתר רופאים, פסיכולוג, עובד סוציאלי, עורך דין ועוד. רק לאחר קרוב לשמונה חודשים התקבלה התשובה המרגשת: "נמצאתם מתאימים לתרומה". "זה היה תהליך ארוך שמלווה בהמון מתח חיובי", משחזרת רחלי את תחושותיה לאורך המיונים. "כל הזמן הדהדה בי השאלה 'האם את ראויה לזה?'. זו סדרת בדיקות אינסופיות שבודקת האם האדם מסוגל ומתאים לתרום. בודקים אותך לאורך ולרוחב. זה שימח אותי, כי ככה את מבינה שזה נעשה באחריות גדולה וממש לא בצורה חובבנית".

לאורך תקופת הבדיקות שמרו בני הזוג ליבמן על תוכניתם לתרומה לעצמם בלבד. "אף אחד בעולם לא ידע מזה חוץ מאיתנו. לילדים לא סיפרנו עד לשנייה האחרונה. בשביל מה להכניס אותם לתוך זה, ואולי לא נתאים בסוף? למה שידאגו סתם? רק חודש לפני הניתוח הודענו להורים שלנו ולילדים".

מה היו התגובות?

"ההורים פרגנו מההתחלה, אבל רצו לשמוע שהכול מסודר ואחראי. הילדים הגדולים היו בהתחלה בשוק, אבל ממש פרגנו והתרגשו. אצלנו בבית התפתח דיון, כי הבן הגדול טען שאם ה' ברא שתי כליות זה בטח לא סתם וכנראה צריך את שתיהן. זו בהחלט טענה".

ומה עניתם לו? את לא חוששת שבעוד כמה שנים הכליה חלילה לא תעבוד ואז תהיי בבעיה?

"ממש לא. אני מאמינה בלב שלם ששליחי מצווה אינם ניזוקים, כפשוטו. פרט לכך, כל המחקרים מראים שהתורמים הם בעלי אותו אחוז סיכון לסבול מאי תפקוד כליה בדיוק כמו אדם בריא. לאורך זמן התורמים לא נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר מאנשים אחרים, כך שסטטיסטית זה יכול לקרות לכל אחד. חוץ מזה, אם חס ושלום בעתיד אזדקק לתרומת כליה אז יש לי משפחה נהדרת שתדאג לי, אני לא דואגת".

"כמו לחכות ללידה"

תקופת ההמתנה למועד הניתוח הייתה מרגשת ביותר. "ברור שככל שהתקרב התאריך לניתוח, האדרנלין עלה", משתף יהודה. "הלכנו לקבל ברכות מרבנים - הרב דב ליאור, הרב יצחק גינזבורג, הרב דודי דודקביץ', הרב יעקב כץ מישיבת הכותל ועוד. התפללנו הרבה שהכול יסתדר ויעבור בשלום".

"זה משפיע על הכול", מוסיפה רחלי. "הידיעה על הניתוח שמתקרב שמה אותך במדרגה אחרת. זה מרומם. הרגשתי שיש בזה מאפיינים דומים להיריון ולידה. הציפייה, המתח והענקת החיים שכרוכה גם בקצת סבל. זה שיא ההתרגשות ושיא המתח ביחד".

הראשון שנכנס לחדר הניתוח היה יהודה. "ביום הניתוח שלו בכיתי המון. ראיתי את בעלי נכנס לחדר ניתוח וזו תחושה לא פשוטה לדעת שאדם שיקר לך שוכב על שולחן הניתוחים. היו המון תפילות ומתח עצום. לידי ראיתי את בני המשפחה של המושתל מתרגשים ומתוחים ומחכים שהכול יעבור בשלום. זה הזכיר לי את המטרה של הכול וחיזק אותי".

לאחר יומיים הגיעה תורה. רחלי השכימה קום, נרגשת לקראת היום הגדול. "הייתה לי תפילה והתרגשות כמו לקראת לידה". לחדר הניתוח היא הובלה במיטה.

באותם רגעים לא עלו בך שום הרהורי חרטה?

"ידעתי שהגיע סוף סוף הרגע שציפינו לו. הייתי דרוכה אבל לרגע לא עלה בי ספק, למרות שכל הזמן הדגישו בפנינו שאנחנו יכולים לרדת מזה בכל שלב. זה בא ממקום מאוד שלם".

לא רצית לדעת למי את תורמת?

"לפני הניתוח סיפרו לי שמדובר באישה מהצפון, אמא ל‑13 ילדים. אני לא רציתי שהמושתלת תדע מי אני ותרגיש שום תחושת חובה כלפיי. העדפתי שזה יבוא ממקום נקי. גם הרגשתי שלהכיר את האישה באופן אישי זה פרק כל כך מרגש, שעדיף לחכות עם זה לאחרי הניתוח. דווקא ליהודה היה חשוב לדעת לפני כן במי מדובר והוא נפגש עם המושתל לפני הניתוח". בימים אלו ממתין הזוג ליבמן בקוצר רוח למפגש מרובע עם המושתלים ובני משפחותיהם. עד כה התעכבה הפגישה המרגשת בעקבות החלמה לא פשוטה של המושתלים.

קניות במחנה בלאטה

שורשיהם של הזוג יהודה ורחלי ליבמן מתחילים בחברון. "טקס ברית המילה שלי היה בבית הממשל בחברון", מספר יהודה. אביו הרב מנחם ליבמן זצ"ל, בוגר ישיבת מרכז הרב, מהראשונים שגאלו את בית הקברות בחברון וממקימי ישיבת שבי חברון, נפטר לפני עשור ממחלה קשה. משפחתו של יהודה הייתה ממקימי העיר קריית ארבע. בהמשך, הוריו עם שמונת ילדיהם הצטרפו למשפחות שהתמקמו בבית הדסה בתוככי חברון. לאחר שנתיים עברו לבית רומנו.

אירוע טראומטי שנחקק בזיכרונו של יהודה היה מתקפת הטרור על בית הדסה. "הייתי בן תשע. שיחקנו בחוץ אחי ואני, כשפתאום התחילה התקפה של מחבלים. רצנו מהר פנימה והורו לנו להתחבא מתחת למיטות. אני זוכר רגעים של חרדה איומה". כילד הסתובב בכל פינה בחברון. "זו הייתה הסביבה הטבעית שלנו". בגיל 13 עבר עם משפחתו לירושלים. הוא היה בן מחזור א' בישיבת 'מקור חיים' של הרב דב זינגר, בתקופה שעוד הייתה בתלפיות ירושלים. בכיתה י"א החליט לעבור לישיבה הגבוהה 'עוד יוסף חי' בשכם. "מצאתי את עצמי בתור נער בן 16 בקבר יוסף, ואיפה הישיבה עשתה את הקניות שלה? במכולת של הכפר בלאטה או בשוק הסיטונאי בשכם. מאז המצב השתנה לגמרי". כבחור ישיבה צעיר הוא זוכר את הדיונים העמוקים על היחס לרשויות המדינה, היחס לציבור החרדי וסוגיות נוספות. "היו בישיבה דיונים תוססים ומפרים". בגיל 18 החליט להתגייס לצבא דרך ישיבת ההסדר בקריית ארבע. הוא התגייס לגבעתי והמשיך לקורס קצינים.

גם רעייתו, רחלי ליבמן לבית אידלס, נולדה וגדלה כאמור בקריית ארבע-חברון. ליבמן היא עובדת המועצה האזורית שומרון מזה קרוב לשני עשורים בתפקידים שונים, ומנהלת כיום את המחלקה לליווי יישובים במועצה. אביה, צבי אידלס, שימש במשך שנים כמנהל הדרכה במדרשת חברון, "יש לי חיבור שורשי למקום". את השירות הלאומי עשתה במשך שנתיים כמדריכת טיולים במדרשה בקריית ארבע. בגיל 20 התארסה עם יהודה, המבוגר ממנה בשנתיים. החתונה תוכננה לא' בניסן, וכיאה לבני המקום בחרו לעשותה במערת המכפלה. שבועיים בלבד לפני המועד אירעה פרשת ברוך גולדשטיין, והם נאלצו למצוא במהירות מקום חלופי לחתונתם. "אחרי הרצח הייתה אווירה קשה באזור", מספרת רחלי. "הערבים השתוללו, הצבא סגר את הציר, הייתה אווירת קרב. היינו צריכים לחפש מקום אחר. החלטנו לקיים את החתונה בקריה. חששנו שהאורחים לא יגיעו, אבל בסוף זו הייתה חתונה שמחה מאוד".

כזוג צעיר קבעו את ביתם ביצהר. "זה היה ברור לשנינו. יהודה למד כאברך בקבר יוסף ואהב את המקום, ואני למדתי במכללת אורות". אז גם החלה פעילותו למען הישיבה. "לקראת הסכמי אוסלו ביקשו ממני שארים מטה שיעלה את התודעה לקבר יוסף. גייסנו שקל לשקל וככה התחלנו את הפעילות במטה שכם. ארגנו רצף של אירועים ציבוריים למען הסברה על חשיבות המקום". כל השנים היה יהודה קשור לישיבה. גם אחיו שניאור-שלמה הי"ד בא בעקבותיו לישיבה. "אחי היה רווק בן 23, דמות מאוד מיוחדת, תורנית, איש רוח, בעל כישרונות אדירים. הוא הגיע בגיל 17 ל'עוד יוסף חי'". לפני כ‑17 שנה נרצח האח בפיגוע ביישוב יצהר, יחד עם חברו הראל-עז בן-נון הי"ד. "בזמנו עוד לא היה בית עלמין ביצהר, אבל הרב אליהו פסק שאיפה שנפלו - שם ייקברו. ככה כרו שני קברים ראשונים במעלה ההר".

הרצח של אחיך השפיע על העשייה שלך?

"גדלנו גם לפני כן מתוך תודעה של שליחות ומסירות לארץ ישראל, אבל יצאתי מהשבעה עם ההבנה שאם הקב"ה גזר כזו גזירה שבמשפחת ליבמן יהיה הרוג מלכות - זה דורש מאיתנו יותר. זה הוסיף בי כוחות להמשיך קדימה את השליחות של אחי הי"ד, לחזק את הישיבה, לגדל משפחה גדולה, מה שהוא לא זכה, להגדיל תורה, להוסיף התיישבות בארץ ישראל".

לאחר הרצח העתיקו יהודה ורחלי את ביתם לגבעת להב"ה סמוך ליצהר, שהוקמה כמאחז במקום הרצח. "בלילה של הרצח בנו שם שני צריפים, 50 מ"ר כל אחד. בתום השבעה עברנו לגור שם. 17 שנים גרנו שם. היום, ברוך ה', זו שכונה לתפארת". לאחר הרצח החל יהודה לנהל את ישיבת 'עוד יוסף חי'. "ראיתי בזה סוג של צוואה של אחי. לאחר כמה שנים הישיבה התכנסה לתוך יצהר, שם היא עד היום". לאחר שבע שנות ניהול הישיבה, הוא הרגיש שהגיעה העת לשינוי ופנה ללמד תורה ולנהל את תלמוד התורה ביצהר. כיום מנהל גם את ישיבת 'פרי הארץ' ברחלים.

החיבור שלך לקבר יוסף הוא חזק. מה הרגשת למראה שריפת מתחם הקבר לפני חודש?

"האמת שהרגשתי כמו במדרש על חורבן בית המקדש, שנאמר 'בית חרוב החרבתם'. מבחינתי קבר יוסף ננטש כבר לפני שנים בבריחה של צה"ל באישון ליל ובהפקרתו לפורעים הערבים. שם לצערי ירד המסך. עד היום לא כיפרה מערכת הביטחון על העוול הנורא הזה. כשאין ריבונות על הקבר, אז ממילא השריפה וההרס הם רק המשך ישיר למצב החורבן. כל עוד לא הוחזרה השליטה הריבונית על מתחם הקבר והחזרת הישיבה למקום - זה לא יכופר".

בר מצווה בגיל שישים

במשך שני עשורים גרה המשפחה ביצהר. לפני שנה וארבעה חודשים ארזו בני משפחת ליבמן את מיטלטליהם ועברו ליישוב הקהילתי-חילוני מגדלים שבשומרון. להשלכות הקשות של הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, שבאו לידי ביטוי גם בקרב תושבי יצהר, יש חלק מסוים בהחלטה. "את הבירורים העמוקים, כמו היחס למדינה, ערכו ביצהר עוד הרבה שנים קודם", מסביר יהודה. "בעקבות הגירוש היו כאלו שלקחו את הדיונים צעד אחד קדימה, ליצירת נתק מסוים מהמדינה. סביב ישיבת 'עוד יוסף חי' נוצר בירור סוער, ויש שיגידו קרע".

ואיפה אתה רואה את עצמך בוויכוח הזה?

"אני קרוע עד היום. מרגיש קשור ומחובר לכולם. הפילוג למעשה קרע אותי לשניים, ויכול להיות שזה גם השפיע קצת על ההחלטה לעזוב את יצהר", הוא נאנח ומוסיף מיד: "אבל יותר מהכול הרגשנו שהגיע הזמן להתחבר חיבור אמיתי לעם ישראל. הרגשנו שכמשפחה אנחנו צריכים לצאת מהחממה ולהמשיך לשלב הבא. המשימה של מִגדלים דיברה אלינו", הוא אומר. לאחר עשרים שנה ביצהר, עם משפחה של עשרה ילדים, חיפשו הזוג ליבמן אתגר חדש ונענו לקריאה. "האמת, באנו בלי דגלים מיוחדים, בלי סיסמאות, ואנחנו מאמינים שזה טוב בעיני ה' ומתפללים שגם בעיני האדם".

מרגע שהזוג ליבמן הגיע להחלטה לעבור למגדלים ועד המעבר בפועל, חלה צמיחה אדירה ביישוב ונוספו לו קרוב לשלושים משפחות דתיות. "יש ברכה במקום", מציין יהודה. "בית הכנסת פועל, יש גנים, מעונות. ברוך ה' יש פה חיים תוססים. ארגנו בר מצווה לאדם בן שישים שלא זכה לאירוע כזה בתור ילד, תושבים ותיקים מגיעים לבית הכנסת. המפגש היומיומי עם עם ישראל הוא עוצמתי. לומדים לחיות יחד חיים משותפים מבלי שאחד יפגע בשני".

המשפחות החילוניות לא מביעות חשש מהשתלטות דתית או משינוי הצביון של היישוב?

"יש חיים משותפים מתוך כבוד הדדי, אבל יש מצדם גם חשש מובן. אנחנו מרגיעים אותם ומסבירים שאין פה ניסיון השתלטות", הוא מחייך.

רחלי מבקשת לציין כי היא מבינה ללב התושבים הוותיקים ונרגשת מהצמיחה המהירה של המקום: "אני רואה כאן סייעתא דשמיא מטורפת. הגיעו כמה משפחות שהן שונות מכל היבט ונוצר ביניהן חיבור יוצא מהכלל. יש המון רצון טוב של כולם והשתדלות לא לפגוע במרקם העדין וזה פשוט עובד".

הילדים שלכם עברו במעבר חד מיצהר למקום שהוא שונה במאה שמונים מעלות. כהורים, לא חששתם מהשינוי?

"בחינוך אין כללים ואי אפשר לדעת מה טוב. אולי המגורים מחוץ לחממה דווקא יעצימו אותם", היא משיבה. "כשאתה נמצא בחברה דתית הומוגנית הכול כאילו ברור מאליו, אבל כשאתה חי עם אנשים ששונים ממך זה מאלץ אותך להביט במראה, להגדיר את עצמך, להבין מי אתה ובמה אתה מאמין. זה בהחלט לא היה קל לגדולים שלנו, כי אין להם פה חברה, החבר'ה שלהם נשארו ביצהר ומוסדות החינוך הם מחוץ ליישוב. אבל מצד שני, כולנו מאוד מתרגשים מהעשייה ומהחיבור לעם ישראל שנובע מהמקום הכי כן ואמיתי".

rivki@besheva.co.il