הרבנית מרים הלוי, אשת הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, הלכה לעולמה בשבת האחרונה והיא נטמנה במוצאי שבת בהר המנוחות בירושלים לצד בעלה.

הרבנית הלוי הייתה בת 90, וכאמור, אשת הרב הלוי - הרב הראשי וראב"ד העיר תל אביב יפו, מחבר ספר "מקור חיים", שו"ת עשה לך רב וספרים אחרים וחתן פרס ישראל.

היא ילידת העיר טבריה, בתו של הרב משה ועקנין ונכדתו של הרב מאיר ועקנין - רב ואב"ד טבריה. לאחר קום המדינה היא נישאה לרב הלוי וליוותה אותו כרב העיר ראשון לציון ולאחר מכן כרבה של תל אביב כמעט 50 שנה - הוא הקדיש לה את ספרו מקור חיים.

בשנת תשנ"ח, כשהרב הלוי היה בן 74, הוא קיבל התקף לב וכתוצאה מכך נפטר. היא נשארה לגור בתל אביב עוד 10 שנים. לאחר מכן היא עברה להתגורר בבית אבות נווה שמחה בירושלים.

בתה, גילה אמיתי, ספדה לה, "אמא תמיד הייתה גאה לספר על משפחתה. משפחה שורשית וותיקה, שבעה דורות של רבנים ותלמידי חכמים בטבריה עיר הקודש, נכדתו של רבה של טבריה, הרב הגאון ר' מאיר ועקנין, הידוע בצדיקותו".

"הסיפורים שאימא הכי אהבה לספר לנו בבית כילדים היו סיפורים על צדקותם, על הסבא מאיר שכאשר היה באמריקה, התיישב בשקט בפתח חנותו של אותו יהודי עד שההוא בלי אף מילה שנאמרה, התבייש סגר את חנותו והבטיח לא לפותחה עוד לעולם בשבת, ועל הסבא השני, שבזקנותו כאשר התקשה ללכת, הוציא ממון רב ובנה בית כנסת ליד ביתו – כדי שלא יפסיד חלילה תפילה במניין, ועל הדין ודברים שהיו עם האישה ששכרה דירה מהמשפחה והסבא פסק שצריך לשפץ ולבנות לה כיור מחוץ לחדר הרחצה, במיוחד לנטילת ידיים על חשבון המשפחה, כלומר – על חשבונו".

"שמענו על הסבתא יעל, אשתו של ר' מאיר, שהתנגדה לנסוע לאמריקה להיות הרבנית של הקהילה החלבית – כי לא רצתה לעזוב את הארץ, ולא רצתה ללבוש כובע במקום מטפחת, כמו הנשים המודרניות באמריקה, ועד ועוד. הסיפורים הללו היו לחוויה בסיסית ומכוננת בחיים של אמא, וייתכן שהם אלו שסייעו לה בצומת הדרכים הקריטי - לבחור בהקמת בית של תורה, אל מול ההתחלנות החזקה ששררה מסביב", סיפרה.

לדבריה, "אמא היפה והצעירה מלאת האנרגיות, גם הייתה בהגנה, עבדה בסולל בונה והכירה את נוער הקיבוצים את הפלמחניקים, עליה נאמר: 'היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר...'. אמא בחרה להתחתן עם אבא, שעשיר – כלל לא היה, לא הוא ולא משפחתו, אבל כן היה בחור ישיבה. היא בחרה בניגוד לכל המקובלות, ועל אף הרמת כל הגבות בטבריה, להינשא לבחור ישיבה ולהקים בית של תורה. מסירות הנפש הזאת, שנבעה מאמונה תמימה ויציבה ביותר שאפיינה אותה, ליוותה אותה כל החיים, כל הדרך".

"בימי הצנע, בימי המשכורות הבלתי אפשריות שרבנים אז קיבלו, בחיים בדירת חדר אחד בראשון לציון, אשר נחצתה לשניים – חלקה שימש את אבא למשרד לקבלת קהל, וחלקה למגורים עם התינוק – אחי רפאל. בכל הצמצום והקשיים שהיו בדרך – אמא בחרה בתורה. ב"ה זכתה אמא לראות ביחד עם אבא גם ימים רבים טובים, ימים של נחת. וגם בהם המשיכה להיות לה מסירות נפש לתורה. אמא אפשרה לאבא פניות מלאה לתורה ולעבודתו הרבנית, לדעתי ברמה כזו שאיננו מכירים היום כלל. תמיד לקחה על עצמה הכל בבית, אבא היה כלי קודש לגמרי".

עוד מספרת הבת, "אמא – הייתה אישה כישרונית, חכמה, נמרצת ומלאת כוחות. הייתה מורה במקצועה, למדה הוראה בגבעת וושינגטון, עבדה בזה מעט ולמעשה מאוד הקריבה. ויתרה על האפשרות שלה לעבוד ולהתפתח מחוץ לבית כדי להיות בשבילנו, בשביל הבית, בשביל אבא לחלוטין. ששום דבר לא יטריד או יפריע את עיסוקו בתורה, את שליחותו לעם ישראל. ואני אומרת "אשא עיני אל ההרים..." ההרים הם ההורים, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי? ועם כל זאת, אמא הצדיקה, המאמינה, המתפללת שלוש תפילות ביום, צמה בערבי ר"ח, הייתה גם אישה של תורת חיים (לא רק בגלל שאבא היה הרב חיים), היא הייתה גם אישה ארצית, תוססת, מלאה בשמחה, אוהבת חיים וממנה למדנו לאהוב את החיים – לאהוב את היופי, לאהוב דברים יפים, לבלות, לקנות, להתלבש יפה, לטייל. לשמוח בכל מה שיכול לשמח, וזה לימוד לא פחות חשוב לחיים. השילוב של מסירות הנפש לתורה, הצדיקות, האמונה והתפילה ביחד עם החיים הארציים – היה לשילוב בסיסי ומופתי בחיים".

"מאז פטירתו של אבא לפני שני עשורים, היה לאמא קשה. לאחר שכל חייה הוקדשו לו – היה לה קשה להתרגל ולמלא את חסרונו. העשור האחרון – היה קשה עוד יותר. הניחה אחריה בן - ד"ר רפאל הלוי, סגן מנהל מחלקת ילדים במרכז רפואי העמק, והבנות - הרבניות נצחיה לוי מנווה דניאל, רונית שלוש מצפת וגילה אמיתי משדה אליהו, נכדים ונינים כן ירבו".