פורום הריון ולידה (עמוד 2)

כמו שפעת אבל בלי חום, אולח זה קשור?

הוא גם יונק מלא היום ואתמול- פי שתיים מהרגיל גם בפעמים וגם בזמן ההנקה

לשים כרית מתחת לראש , תרסיס מי מלח לאף, מגבות רטובות מסביב למיטה, צלחת עם בצל חתוך (עושה ריח בכל החדר...)

אצלי זה ממש עוזר לילדים , אם זה ממשיך הייתי הולכת לראות רופא

הרבה כוחות! לא קל בכלל....

לשים הגבהה לראש מתחת מזרון

אינהלציית מי מלח ו/ או מי מלח לאף

להשפריץ על הסדין טיפה שמן איקליפטוס רדיאטה או סינרגי

ולהניק הרבה, יש בזה נוגדנים וגם מרגיע

כמו שכתבו אפשר להשכיב בקצת שיפוע בצורה בטיחותית, כמו קלסר עבה *מתחת למזרון*, כרית מתחת לראש התינוק למיטב ידיעתי בגיל הזה מסוכן. 

יכולה להתפתח דלקת ריאות,הוא קטנטן

נשמע שצריך אנהלציה או משאפים

שלא ניסע כדי שההורים לא ידבקו, כי הם כבר בגיל שלוקחים יותר קשה מחלות.

לפעמים ללכת עם ילד חולה זה מקל כי נגיד ההורים יכולים לעזור עם הבריאים או לפחות לעשות את מטלות הבית של לחמם אוכל, להכין סלטים, לערוך שולחן ולפנות,

ואז לא צריך לג'נגל בין הכל.

כשתינוק חולה זה קשה, גם בבית וגם בחוץ, השאלה אם הייתן נשארים היה יותר קל?

לא בטוח.

אבל אם כן, אז יותר נכון לבטל ולהישאר.

וכדאי שיהיה תכנון של "שבת בשלוף" מבחינת בישולים למצבים כאלו.

ההורים שלי מבוגרים ולא רוצה לקחת סיכון בהדבקה כי כבר בגיל שלוקחים קשה כל דבר קטן (ברמה שאמא שלי אושפזה לשבוע בגלל נכד שהדביק אותה)

אצל ההורים של בעלי לרוב מתארחים עוד משפחות עם ילדים קטנים ולא רוצה לקחת סיכון בלהדביק אותם.

בקיצור לשאלתך לא מתארחים כשאחד הילדים לא מרגיש טוב 

הייתי רוצה לדעת מראש אם משפחה אחרת מתכננת להביא ילד חולה כי אולי אעדיף לא להכניס את עצמי לסיכון הזה.

נכון שגם במעון יש הרבה מחלות אבל לא רואה סיבה לחשוף בכח לעוד כאלה..

הייתי בעבר שבת עם אחים, אחד הילדים שלהם היה עם דלקת עיניים - לא ידעתי מראש.

כמה ימים לאחר מכן אני נדבקתי בדלקת עיניים, נכון יכול להיות שזה קרה מכל אחד אחר בעולם

ועדיין ממש כעסתי עליהם שלא יידעו מראש

אני אחת שכל צינון משבית אותי.לא הייתי מסוגלת לפתוח את העין לא זוכרת לכמה זמן בגלל הדלקת. היה לי גם חתונה סופר קרובה בימים האלה שלא הלכתי.

החלטת לבוא עם ילד שיש לו דלקת ריאות? סבבה לגמרי אבל בבקשה תגידי למתארחים האחרים מראש!

היה סבבה, כי התחלתי טיפול באנטיביוטיקה תוך כדי

לרוב אעדיף שלא..

פעם הגיעו בני דודים עם אמפטיגו והפה והגפיים וממש כעסתי. כי זה סופר מדבק..

לא הרשתי לילדים שלי להתקרב אליהם וזה היה ממש מתסכל כל השבת להיות על זה.. 

אצלנו תמיד יש מי מהאחים שמגיע שבת.. אין מצב שאנחנו באים ואנחנו לבד רק עם ההורים.

יכולה להגיד הרבה פעמים אחד מהם היה בא עם ילד/ים חולה/ים וזה היה ממש מעצבן.. (דלקת ריאות, וירוס שלשולים והקאות, דלקות עיניים)

מבחינתם אם ילד נדבק במעון או בגן אז זה גם יכול לקרות אצל משפחה (אני ממש לא מסכימה, אם יש ילד חולה, לא צריך לשלוח אותו למסגרת אותו דבר גם כשמתארחים)

היו לי מקרים שהילדים נדבקו וישבתי בבית שבועיים!

אני אישית מעדיפה שהילדים שלי יהיו בבית, במיטה שלהם כשהם חולים

לק"י

בכללי, אם מדובר במשהו רציני/ מדבק- חושבני שעדיף להשאר בבית.

אם בקטנה- אז אפשר לנסוע. בעיקר שזה תינוק שצמוד יותר להורים גם ככה.

יש שם הרבה עזרה, רק שואלת מראש.

להורים של בעלי לא, גם כי יש הרבה פחות עזרה וכבר עדיף להיות בבית, וגם כי יש שם מורכבות רפואית וכדי לא להדביק.

שני הצדדים מתבאסים אם אנחנו מבטלים בגלל מחלה...

אם זאת הגדולה - אז לא, כי היא ממש סמרטוט כשהיא לא מרגישה טוב ויש לה חום.

אם זאת התינוקת- אז אם זה רק חום, או שהיא מקבלת אנטיביוטיקה כבר ימים, אז כן.

אני אוסיף ואומר שבשני הצדדים אין עוד תינוקות, בצד של בעלי אין בכלל ובצד שלי רוב הנכדים כבר די גדולים. מן הסתם אם היו תינוקות כנראה שלא היינו באים.

עוד משהו - היינו בשבת בר מצווה מהצד של בעלי ואחת מהבנות דודות של בעלי (שהיא כבר אחרי שירות לאומי) הגיעה עם קורונה. אמנם הייתה עם מסכה (כשהיא לא אכלה..), אבל זה הכעיס אותי מאוד! הקטנה שלי הייתה בת 3 חודשים בערך וממש פחדתי שהיא או הגדולה שלי ידבקו ממנה. אנחנו שמרנו ממנה מרחק, אבל אחות של בעלי לא ממש. ממש פחדתי שמישהו מאיתנו ידבק ואז גם הקטנה. 

אם זה חולי רגיל אבל מדבק וזה רק ההורים שלי אז כן

אם מגיעים אחיינים נוספים לא כדי לא להדביק משפחות נוספות

בנוכחי זה לא ככה, אבל אולי זה כי אני עדיין רק בתחילת שבוע 8

לאכול כל הזמן. ממש כל רבע שעה

אני הייתי אוכלת לפני שהייתי קמה מהמיטה.  אחרת הייתי מקיאה את נשמתי.

עליתי שלושים קילו בהריון, אבל ירדתי הכל ב"ה

יש אולי שכנים שיכולים לעזור?

בהצלחה!

לק"י

ועד שבעלי בא עם הסלקל....

הכנתי את עצמי מה עושים- מטאטאים את כל הבלגן לצד, ומתקלחים.

למזלי, אוכל הביאו לנו.

מבינה אותך🫂

לק"י

התינוק היה עם צהבת, לכן האשפוז הארוך.

וכולנו אצלינו היו עם צהבת, ופעם ראשונה ששוחררתי לפני שבת. כך שמבחינתי זה היה מאוד משמח.

לא זוכרת איך היתה שבת. כנראה שבסדר😅

מעולם לא הייתי מעלה על דעתי להכין אוכל לעצמי ערב שבת אחרי לידה.

אולי אפשר לקחת מההורים? 

יש אצלכם אפשרות לקנות אוכל מוכן? עדיף במשלוח עד הבית, אם יש כזה...

אם יש ילדים מעל גיל שבע אפשר שבעלך ילהיב אותם שאיזה כיף שאמא והתינוק חוזרים, ובואו נעשה לה הפתעה ונסדר את הבית לכבודה.

מן הסתם הם לא יסדרו מושלם, אבל גם זה יהיה משהו...

באחת הלידות חזרתי הביתה ביום שישי ואפילו הכנתי חמין - הילדים (גיל תשע ומטה) קילפו את הירקות ואני רק הכנסתי לסיר והוספתי את הקטניות והתבלינים. אז אם אין אצלכם אוכל מוכן, אפשר להכין דברים בסגנון הזה.

וכן, זו הולכת להיות תקופה לא קלה, אבל היא צעבור בעזרת ה' - בעלך ירגיש טוב, את תתאוששי ובעיקר יישאר לכם התינוק החמוד החדש

אמהלה כמה שאני מזדהה איתך

הכי קשה לי זה לחזור הביתה מיד לכן בלידות האחרונות אני נוסעת ישירות לבית החלמה

עם כל הקושי שיש בזה

רעיון לתת לילדים לארגן לכבוד אמא שהתינוק

אוכל לקנות כמה שיותר מוכן

מזל טוב יקרה 💕

בגיל הזה לא הייתי מסירה את העניים

ואם הייתי עוזבת לו יד - אז זה רק כשיש לי זמן תגובה לתפוס אותו ופניות מלאה

ובשאר הזמן היינו מחוברים יד ביד

כן..  זה אומר ששוקלים כל יציאה פעמיים

ומוותרים כשזה לא אפשרי

ילד בן 3 לא אמור בעיני לברוח בלי רשות בכל רגע

זה לא גיל שנתיים

לא שהיתי משאירה בלי השגחה בחוץ..

אבל לא זכור לי אף פעם שבגיל כזה היו בורחים לי מהידיים בחוץ

הם כן גדולים ומבינים סכנה

לפחות ככה זכור לי

הקטנות שלי הן בנות אז כבר לא זוכרת מה זה בן

לק"י

לא ברמה שהפותחת מתארת, אבל כן הם לפעמים חושבים שהם גדולים ויכולים לחצות כביש לבד. ההבנה שלהם עוד לא 100%.

או שבזמני עייפות/ רוח שטות הם עושים את זה.
 

לפותחת- אין לי ניסיון ברמה שאת מתארת, אבל מה שלי נראה שברמה הפרקטית צריך כל הזמן להחזיק לו את היד או להושיב בעגלה.

ובמקביל, לדבר על זה כל הזמן, לספר על הסכנות. מתישהו זה יחלחל.

יש פער ענק בין ילדים בנוגע לסכנות

יש ילדים שלא יעלו על דעתם לרוץ לכביש ויש שירוצו כמעט תמיד

יש לי ילד שהיה בורח בגיל 3

אני זוכרת סיטואציה מגיל 3.5 ברח' יפו בצומת עם רכבת/ אוטובוסים/ מכוניות

פשוט לקחתי אותו על הידיים וחצינו את הצומת

העדפתי לסחוב אותו על הידיים מאשר להסתכן

זה עובר עם הגיל (אולי 4-5)

עד אז לצפות מראש את הסיטואציות ולהיזהר בהתאם 

צריך שיהיו לפחות שני מבוגרים איתו, ועדיף שאחד מהם הוא כזה שיודע לרוץ מהר (אבא, בדרך כלל...)

אני תמיד אומרת שמאז שהתאומים היו בני שנתיים הפסקתי לצאת לגינות השעשועים, פשוט כי היה בלתי אפשרי להשגיח על שניהם שלא יעשו שטויות ולא ירוצו לכביש... ועם הילדונת שלנו זה רק התגבר... (היא אמנם אחת, אבל משתווה לשניים לפעמים)

כן רוצה לציין שכדאי שתשימו לב - אם המודעות שלו לסכנות לא תגיע מתישהו בקרוב, כדאי ללכת לבדוק לעומק מה הסיבה לכך. 

הזמנתי רצועה לילדים מאליאקספרס

זה תיק חמוד שלובשים על הגב עם רצועה שאת מחזיקה

לא פוטוגני

הרימו גבה

אבל בחרתי תיק בצורה שמצאה חן בעיניו וזאת הדרך היחידה שיכולתי לשחרר.

וגם הפנמתי שיש דברים שאני לא יכולה לעשות איתו בתקופה הקרובה. אז ויתרתי לצאת קניות ומיעטתי ביציאות כמה שאפשר.

כל הזמן היה נעלם לי בשניות.

למדתי לתת לו יד חזק חזק במקומות מועדים לפורענות. אפשר לשוחח איתו ולהסביר לו בבירור, להסתכל לו בעיניים קרוב אליו *לפני שיוצאים* לאיפשהו.

אצלי הוא התבגר ברגע שעשו לו חלקה, זה נעלם כלא היה. להפסיק לברוח לי לכבישים ולכל מקום...

הפרא הקטן שלי

בגיל שנה וחמש!!!

ברח מהנדנדה בגינה הביתה

ברגע של חוסר תשומת לב )והוא בנדנה הרי זה לא גיל שאמור לרדת משם לבד..(

כן יש מופרעים מעבר לרגיל.

נכון עכשיו בהריון בקושי יוצאת איתו כי מצריך יכולות פיזיות שאין לי בכלל

וגם באוטו לא נוסעים איתו לבד

כי הוא יודע לצאת מכל הכסאות בטיחות ) בנסיעות ארוכות קושרים את החגורה של הכסא עם אזיקון אבל לא בשיטוט קצר בתוך העיר

והמודעות שלו..

בשניה מתפלח עובר קדימה לאוטו מניח יד על מוט ההילכוים

משנן אסור לדעת זה של אבא ו-מעביר הילוך!

פחד פחדים.

ילד רגיל בגיל שלוש מנסיוני אם אני מזהירה לפני שיוצאים מהבית אסור לרדת לכביש וכו כן יודע וזוכר, אני ממש לא הולכת יד ביד בגיל הזה צמוד.

אבל יש יוצאי דופן

מבחינתי הרמת קול/לתפוס אותו בכח שמור למצבי סכנה, זה בדיוק הזמן הנכון לצעוק עליו אם זה עוזר

כי שלי לא מתרשם....

מצד אחד אני אומרת הוא היפראקטיבי כשיגל יקבל ריטלין

מצד שני אני חושבת מה ישמור עליו עד שיגדל

חחח לא נותנים בגילו כלום אני יודעת...

וגם לא באמת רוצה

רק לפעמים דואגת כשקורה לו עוד נס בשרשרת חייו המופלאה

הבן שלי פעיל ושובב

תודה לבורא עולם ממש לאחרונה הוא התחיל להבין שלא בורחים

ועדיין בכל יציאה אני מחסירה פעימה.

אני כמו מקרמה, אם עוזבת את היד זה רק במקרה ויודעת שיש לי מספיק זמן ופניות לתפוס אותו מייד.

הוא כן מבין שנותנים יד לעגלה ולא עוזבים, לרוב משתף פעולה עד שעולה לו רעיון למשהו ונותן טיסה למה שרוצה (לחנות ממתקים ממרחק 200 מטר ועוד כאלה בסגנון)

מכירה את זה גם..

בעיקרון להשגיח המון, לא לקחת אותו למקומות שיש עומס של אנשים, עדיף מקום מתוחם.

להסביר לפני שיוצאים מה כן מותר לעשות בחוץ, אולי לתת לו תפקיד קטן לשמור על משהו.. אפילו סתם בקבוק או שקית עם חטיף..

אם את מזהה סיטואציה שהוא יכול לנצל את זה ולברוח, להשתדל מראש לשים אותו לידך. אם יש לכם עגלה לומר לו שאם הוא ינסה לברוח תצטרכי לשים אותו בעגלה כי את צריכה לשמור עליו.

לא לתת לאנשים שלא מכירים אותו עד הסוף להשגיח עליו, או כאלה שלא יודעים להחזיק קצר ילדים...

צריך שזה יהיה מישהו ממש אחראי.

צריך להיות מאוד ברורים אם ילדים כאלה..

אם תתנהג כך וכך לא נוכל לצאת, לשבח אותו כשהוא מקשיב.

וגם אציין שרופאת התפתחות אמרה לי שיש ילדים שתחושת הפחד אצלם מתפתחת לאט, אבל ככל שהם גדלים הם מזהים פחד ומתנהגים בהתאם... 

אז לא עוזר להסביר

זה יותר בסגנון של "אילוף"

להרגיל אותו להתנהגות מסויימת בלי להבין למה.

למשל אם הוא בורח במקום להגיד לעצור, לצעוק צעקה של בהלה,

בד"כ זה יגרום לו באינסטיקט להסתובב אלייך,

ואז כשאתם כבר קרובים, להגיד שנבהלת מאוד שהוא רץ לכביש.

אפשר גם להמציא נגיד איך נבהלתי חשבתי שהצינור הזה הוא נחש.. שיואו איזה מבהיל זה היה.

בטיפוס אני לא יודעת, כי הבן שלי טיפס אמנם מאוד גבוה אבל כן ביציבות והיה לו צורך מאוד חזק בלהרגיש דברים, אז נגיד גובה נתן לו תחושה טובה.

אם אתם במקום הומה אדם, אפשר להגיד לו שהוא אחראי על משהו,

נגיד לשים את המפתחות של האוטו חיצוני לתיק או על העגלה ולהגיד לו שהוא אחראי לוודא שלא גונבים לכם את המפתחות, אחרת איך נחזור הביתה??

בנוסף, את אומרת שיש לו מענה לפרוק אנרגיה, אבל אולי יש לו צורך אחר.

למשל יכול להיות שיש לו צורך להוביל?

אם כן אפשר לתת לו אחריות שהוא מוביל את הדרך הביתה ואומר לאן פונים, אבל הוא אחראי לוודא שאתם אחריו ולא לאבד קשר עין.

אז הוא אמנם מתקדם, אבל לא נעלם לך (אחרת אם הוא נעלם איך תדעו לאן ללכת??)

אפשר גם לתת לו אחריות לוודא שאף אחד לא יורד לכביש לפני מעבר חציה.. (אולי מתאים בגיל גדול יותר נגיד גיל 5)

בנוסף אם את מזהה דפוס, למשל לרדת מהאוטו, אז תדאגי לנעול את הדלתות מבפנים ואז רק כשאת פותחת לו הוא יכול לצאת,

וגם אפשר לתת לו תפקיד, למשל הוא אחראי להביא את הפלאפון שלך ולהזכיר לך להפעיל חניה.

ואם הוא מתחיל לאבד סבלנות, אפשר לעשות משחקי דרך.

נניח את בחנות מחכה בתור לשלם, והוא מאבד עניין ובורח לך החוצה, אז אפשר לחפש קבלות בסביבה ולשאול אותו איפה בקבלה הוא מזהה 0.

או איפה יש צבע כחול, או מי מנחש מה השם של המוכרת ולמה הוא חושב כך.

לא יודעת, הבן שלי אמנם חריג לכיוון השני (הוא על הרצף ויש גם מרכיב מסוים של מוסחות) אבל גם עכשיו בגיל עשר לא יכולה לסמוך על זה שילך קדימה במקום הומה ויזכור לשמור על קשר עין איתי. פשוט עכשיו בגיל עשר הוא יודע מה לעשות אם לא רואה אותי... 

במקום הומה, הייתי אומרת לו לשמור על משהו שצמוד אלי (מפתחות, טלפון) וברור היה לו תמיד דף עם פרטי קשר בתוך הכיס. הרבה פעמים גם מדבקה על החולצה.

במקום לא הומה, למשל בדרך חזרה מהגן הביתה

אז כן הוא היה זוכר להסתכל אחורה לוודא שהוא מוביל אותנו.

אבל אין לו כלל בעיות מוסחות. המניע שונה ולכן הפתרון שונה.

אם הייתי צריכה להתמודד עם ילד שגם עם בעיות של מוסחות וגם פעלתן,

הייתי נעזרת בעזרים אלקטרוניים שיצפצפו אם מתרחקים מרחק מסויים כדי להרגיל את הילד לא להתרחק.

ילד שובב לא תמיד מבין משמעות וסכנות.

פשוט לא עוזבים לו יד לרגע במקומות מסוכנים או שהוא עלול לברוח בהם. וגם מסבירים שצריך לשמור עליו ומסוכן.

ככל שיגלה בגרות זהירות והבנה אפשר בהדרגה יותר לשחרר עדיין עם תשומת לב...

אני מורה, ולפעמים צריכה "להנחית" על הורים גם דברים פחות נעימים

ואני שעות יושבת וחושבת ומתייעצת איך להגיד ואיך לכוון ואיך להאיר

ואני גם טועה לפעמים

אבל תמיד מנסה להיות יותר טובה.

תודה שהארת לכולנו

בזכותך ננסה להיות יותר טובות

רק נחת ושמחה תמיד

ולפותחת, חיבוק גדול! 

ממש כל הכבוד לך

ואני דנה את הגננת הזאת לכך זכות. היא באמת מנסה לעזור והייתה ביום עמוס

סתם זה כאב

[הגננות בגנון של הבת שלי בשנה שעברה אמרו בתוקף שהן לא מבינות למה היא אובחנה עם אוטיזם. הן כאילו רצו לעודד אותי, אבל זה עשה בדיוק הפוך...]

מקווה שהצלחת להתאושש קצת❤️

ואם את מסוגלת, תאמרי היום לגננת בצורה נעימה וברורה שאת מודעת לקושי שלו, ושאתת מטפלים בזה, ותודה על תשומת הלב... אולי היא תבין כך שיש דרך לומר דברים כאלה להורים...

ואמרתי לה שאשמח לדעת מה קרה שהיה חריג עד כדי כך כי שמעתי ממנה מילים מאוד קיצוניות שבוודאי באו בגלל משהו

ואז פתאום היא התחילה להתקפל ולהתנצל...

כנראה היא לא התכוונה לזה עד הסוף פשוט הייתה בעצמה בתוך סערה

ותודה מתואמת

אחד הדברים שהכי קשים לי בעבודה זה להגיד להורים את הקשיים של הילד שלהם.

וואו, כמה אני מתכוננת לשיחות כאלה... ומנסה למצוא את המילים שמצד אחד מראות את המציאות ומצד שני כמה שפחות להכאיב.

וגם, אני נפגשת הרבה בכאב של הורים, בעיניים עצובות ומודאגות. אבל לפעמים יש גם הורים שעד שלא מנערים אותם, הם לא מזיזים כלום (לא אומרת עלייך חלילה) וצריך לדבר קצת יותר בבוטות .

בכל אופן חיבוק גדול, תמיד בתור אמא זה מטלטל. 

באמת אצלנו זה לא המצב

אני בדיבור איתה ועשינו יחד דברים כדי לעזור לילד

היינו בקשר

ופתאום היא הנחיתה בלי קשר לכל הדיבור לפני..

שמחשבה אבדנית היא דבר תקין

זאת  אומרת נורמלי שאדם בריא בנפשו תחלוף לו מחשבה כזו בראש

השאלה מה הוא עושה איתה...

בעלי טוען שלכן אנחנו נבהלים כל כך מסיפורי אובדות כי זה מקרב אלינו משהו שמצד אחד מזעזע אותנו מצד שני זה נוגע בנו כי המחשבה חלפה אצלנו פעם אבל אנחנו כיבינו אותה מיד.

מה שאני באה להגיד זה שנשמע שקשה לו, והוא חיפש שמילים לבטא את זה.

נשמע שאתם מודעים לקשיים שלו ומטפלים בהם, כן הייתי משפת את הצוות הטיפולי והמורה.

ברגע שהילד מתאר אני אקח סכין וכו' זה כבר יותר מצריך התייחסות ואבחון מסוכנות.

תתייעצי עם מטפלת אבל היא בטח תשלח לאבחון מסוכנות.

(הרבה פעמים זאת מניפולציה רגשית של הילד על ההורה. אבל עדיין ההנחייה היא אבחון מסוכנות)

את מספרת כבר הרבה זמן שהבית בטלטלה

תוסיפי לזה תחושות של הילד שהוא לא רצוי

וגם אם אין פה נטיה אובדנית שתוביל למעשה

יש פה בהחלט קריאה לעזרה

(אני לא מבינה בנושא אבל אני זוכרת שקראתי משהו שיש הבדל גדול בין לזרוק אמירה על התאבדות לבין לתאר איך הוא יוציא את זה לפועל

אז זה לכשלעצמו כן דורש התיחסות)

זה מטלטל נורא, ולא חסרות לכם טלטלות לאחרונה...

אני חושבת שכדאי להתייעץ עם פסיכולוג בדחיפות, ואם הילד יסכים - שהוא עצמו יגיע אליו. יכול להיות שיהיה צריך לעשות לו הערכת מסוכנות, אבל אולי הפסיכולוג יגיע למסקנה שאין חשש לזה.

אל תקלו ראש וגם אל תילחצו.

בהצלחה❤️

לשתף רופא ילדים? איך זה עובד בכלל?

אגב אנחנו רק בתחילת דרכנו בנושא הקשב...

אולי זה נשמע הזוי אבל אני הייתי נגד טיפול תרופתי והצוות בבית ספר

אמר גם שאין צורך למרות שבעלי היה בדעה שכן... וכאן הקשיים צפים ועולים

אין לי ספק שזה גם רגשי בנוסף להכל

שילדי קשב ללא טיפול תרופתי נמצאים בסיכון גבוה לקשיים נפשיים.

הרבה אנשים חושבים שהמטרה של התרופות היא בשביל הלימודים או בשביל לעשות חיים קלים למורים ולהורים אבל הסיפור עם הבני דודים הוא קלאסי, בעיקר לילדים עם היפראקטיביות. לילדים אחרים לפעמים קשה להיות בחברתם ומתחילים להתרחק מהם…

הטיפול התרופתי יכול למנוע את כל זה…

אפשר דרך השירות הפסיכולוגי של העירייה אם אתם רוצים בחינם. אבל נראה לי שפסיכולוג בית הספר צריך להפנות לזה, אז דבר ראשון תדברו עם יועצת בית הספר.

יש לי המלצה לפסיכולוג פרטי בירושלים. קצת יקר אבל הוא טוב.

כללית, זה מצב שהמערכת מתגייסת בו.

ולגבי הקשב מדויק ונכון.

אנשי קשב הם בסיכון רגשי

ועם סיכון גבוה יותר לאובדנות.

זה נורה אדומה...

שווה בירור

התייעצות עם פסיכולוג אבל זה לא אומר שמדובר במקרה אובדני

ממש לא למיון

לא יטפלו בו שם וישחררו אותו לטיפול בקהילה

כמובן שזה יכול להיות סתם כדי לבטא את התסכול שלו או לזעזע אתכם בכוונה,

אבל רק בעל מקצוע יכול להבחין בין תשומי לבין משהו שבאמת יש לו מחשבות בכיוון.

אני מופתעת שהתגובות כאן דיברו על פסיכולוג, למיטב ידיעתי זה שייך לפסיכיאטר.

(ואין סיבה להיבהל מהשם. מדובר בסה"כ על רופא שהתמקצע בתחום הרלוונטי. אפשר גם לשאול/ להתייעץ איתו לגבי הקשב. הוא נראה כרופא לכל דבר, ויודע לשאול את הילד את השאלות הנכונות כדי להעריך את המצב)

גם חוסר ההערכה העצמית 

אם תטפלו וזה באמת רק רצון בתשומת לב, מה הדבר הכי גרוע שיקרה? הילד ילמד שהוא מקבל תשומת לב מאמירות כאלה, ותצטרכו טיפול כדי להפסיק עם זה. ילד שמרגיש צורך לזעזע אתכם כדי לקבל את תשומת הלב שהוא צריך - אז זה לא סתם. אולי זה באמת הזמן לעצור ולתת לו אותה.

גם מה רע בילד שרוצה צומי? כלום. כולנו רוצים תשומת לב. אולי הוא צריך כרגע יותר ממה שהוא מקבל. אז תנו לו...

אם לא תטפלו בזה וזו אמירה רצינית אובדנית, ולא רק בשביל תשומת לב, מה יהיה המחיר?

תחשבי על זה.

יש משפט באנגלית better safe than sorry - עדיף להיזהר מאשר להצטער.

לפעמים מקצינות

אני אומרת בזהירות שנשמע שהוא פשוט רצה לזעזע אתכם ולבטא כמה זה קשה לו

*אבל כן חשוב מאוד לפנות לפסיכולוג* כדי להעריך נכון והכי חשוב - לתת לכם כלים איך נכון להגיב

ממליצה על איתן גפן

את אחרי לידה ואולי קשה לך לנסוע, שתדעי שאפשר גם בזום 

במיוחד שמן הסתם הארוע הזה הוא לא הארוע היחיד שבו הוא חווה דחיה

קודם כל כדאי לנהל שיחה רגועה ולא להבהל מאמירות קשות שהוא אומר, זו דרך להביע תסכול (מה גם שיתכן והוא יראה שזה מפעיל אתכם אז הוא ישתמש בזה לעיתים קרובות או שיבהל מהתגובה שלכם ולא ישתף בתחושותיו)

זה לא אומר שלא יעלו תכנים כואבים מאוד

אפשר לבכות יחד, לחבק ובעיקר לשדר הערכה כבוד והרבה אהבה

כל אחד קיבל מהקב"ה את ההתמודדות שלו בעולם.

זה יעזור לכם להבין איפה אתם באמת עומדים

ובלי קשר לאמירה כזו ילד כזה צריך הרבה יחס אישי כי הוא לא מצליח לשלוט בוויסות הרגשי שלו מה שמתבטא בהתנהגות פראית ומוביל לדחיה חברתית, אז קשר אישי עם ההורים יכול להיות עוגן עבורו לדעת שאוהבים אותו כפי שהוא וגם עבורכם בכדי להבין מה קורה איתו.

כדאי מאוד להפגש עם פסיכולוג בשבילכם ובשבילו כי מן הסתם הוא מתמודד עם עוד דברים ואתם זקוקים לכלים בכדי להתמודד עם הקשיים שלו

איך מתמודדים איתו במערכת החינוך? מה מצבו החברתי? ואיך אתם מתמודדים עם ההתנהגות שלו בבית?

לוקחת מכל אחת ואחת

עזרתן לי מאוד מאוד!!!!! 

זו חוויה ממש ממש לא נעימה.

חשבתי על עצמי בת 12, אני זוכרת דחיות כאלה עד היום, ברמה שאני יכולה להיות עם דמעות בעיניים כשאני נזכרת.  

תחשבי שאחיות שלך מוזמנות לקרובת משפחה, ורק את לא. בגלל סיבה שתלויה בך. זו חוויה חזקה של דחייה וחוסר מסוגלות.

ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר קודם כל

ואם לא מקבל תרופות לקשב, לשקול את זה ברצינות

כי זה מובן מאוד שהוא מרגיש ככה

וגם מובן שקשה לסביבה איתו

(יש לי 2 ילדים עם קשיי קשב ואני מכירה את הנושא)

האיום מעבר למה שהחכמות מעלי כתבו.

אבל אני חושבת שאולי כן בגדול לא כדאי לשלוח רק חלק מהילדים.

כלומר אם הזמינו רק חלק מהילדים וילד אחד לא וזה כ"כ פוגע ומפריע לו, לא הייתי שולחת אף ילד.

ככה לתחושתי.

אף אחת לא כתבה את זה, אז כנראה שאני בדעת מיעוט בנושא. 

אמירה של רצון למות שכוללת תוכנית מחייבת הערכת מסוכנות בהקדם האפשרי, זה בכלל לא דבר שאפשר להתעלם ממנו.

דרך השרותים הפסיכולוגים ניתן להעשות הערכה ללא עלות, בתקווה שיש להם פניות, אפשרות נוספת לחפש פסיכיאטר זמין.

פחות ממליצה על מיון, עדיף גורם שניתן להמשיך להיות איתו בקשר 

מעבר לנושא של לא להתעלם מזה, אז חשוב לדבר איתו על זה כמה שיותר ישיר ודוגרי.

אתה באמת מתכנן להתאבד? איך? מתי?

לא לפחד מזה.

זה לא מכניס רעיונות לראש כמו שלפעמים טועים לחשוב, ולא מעלה את הסיכון אלא מפחית אותו.

הוא החליט לא לנסוע כי לא רצה להפסיד את השלום זכר של התינוק שלנו בליל שבת

זה לא שאמרו לו לא לבוא...

אחרי העצות שלכם לוקחת את הנושא ברצינות ומטפלת בהכל עוד היום ובמהלך השבוע בעזרת ה'

מאז משתדלתלומר לו מילים טובות ומחזקות,חושדת לדבר על זה ישירות,מפחדת שאם אתחיל לדבר על זה הוא לא יפסיק לומר את זה שוב ושוב אחר כך

בטח כשהם מגיעים בתקופות מורכבות כמו בהריון/אחרי לידה...

תנסי לחשוב על משהו אחד בלבד שאת עושה כרגע למען הבן שלך, טלפון אחד שאת מרימה. משם תתגלגלי הלאה, בלי לחשוב על זה מראש... (אם בעלך יכול לעשות את זה - הכי טוב. אבל הוא צריך להסכים קודם שיש פה משהו שדורש טיפול...)

אני בתחום כפסיכולוגית, אולי אוכל לסייע לך?

ההרגשה מאוד ברורה, זו חוויה מטלטלת ממש 

נשמע מצב ממש מציף ומטלטל גם ככה, אחרי לידה ועייפות, וילד שכך אומר דברים קשים.

קודם כל לחבק אותך כאמא על הקושי הזה וחוסר האונים, להבין את העומס והקריעה והדאגה שאת נמצאת בהם, ולתת תוקף מקום והכרה לכל אלה.

מכאן כמו שכבר כתבו כן כדאי לפנות להערכת מסוכנות, אבל במקביל להבין שהילד הזה קורא לעזרה ובמצוקה גדולה.

ומה שהוא צריך כרגע זה קודם כל אהבה וקבלה מכם. תיקוף לתחושות שלו: זה באמת כואב ממש ופוגע להרגיש שאומרים לא/שלא רוצים

לחבק, לאהוב, להגיד כמה הוא יקר לכם

לעניין הקשב, נשמע ששווה עוד יותר על הרקע הזה לשקול לתת כרגע טיפול תרופתי. יותר מהנזק ללמודים הרבה פעמים זה הנזק לביטחון ולדימוי העצמי.

מעבר לזה נשמע שכדאי להתחיל הדרכת הורים עבורכם, אולי זה גם יעזור לבעלך להבין את המצוקה שלו, וגם טיפול רגשי עבור הילד.

ותפילות❤️

הרבה ילדים עם קשב צמחו להיות אנשים מדהימים רגישיל ומופלאים.

תחזירי את הכדור אליה - "איך היית רוצה לקבל צומי כשאת לא חולה? מה את רוצה שאעשה בשבילך או שנעשה ביחד?"

את יכולה גם להסביר לה בפשטות שאדם חולה דורש הרבה טיפול, כמעט כמו תינוק, אבל כשהוא בריא הוא יכול להסתדר לבד - וזה לא אומר שהסביבה שלו לא אוהבת אותו ולא רוצה לעשות דברים בשבילו. (יכול להיות שיש לה קנאה באחים קטנים, אם יש לה?)

אם היא לא מציעה מעצמה רעיונות לנתינת תשומת לב  את יכולה להציע בעצמך, בגבול האפשרי לך. (להתעניין באמת איך היה לה בבית הספר כשהיא חוזרת, לעשות זמן אישי קצרצר בערב שבו עושים משהו שהיא בוחרת, להישאר בבית פעם בכמה חודשים ולעשות יום כיף עם אמא... וכו')

קודם כל יש האמת 'כיף' להיות חולה כשיש מישהו שמטפל בך, להתפנק ולהרגיש שמגיע לך - נראה לי שגם מבוגרים יכולים להזדהות.

אני מניחה שהיא מרגישה ככה שהיא חשובה ומיוחדת לך, ונראה לי שהייתי פותחת את זה לשיחה איתה, היא בטח תשמח לשמוע שגם לך היה כיף ומיוחד לבלות איתה כמה ימים, ושאת תמיד אוהבת אותה המון אבל ביום יום פחות יש לכן זמנים מיוחדים, אז אולי יש לה רעיון איך לשפר את זה?

תקשיבי לה,

ואחר כך תציעי רעיונות משלך, אולי יש איזה פינוק קטן שאת יכולה להציע לה מדי פעם, כדי שיזכיר  לכן את הזמנים המיוחדים שלכן, אולי אתן יכולות לצאת מדי פעם רק שתיכן לאנשהו? 

שהרגישה בנוח להגיד לך ישירות ולא להתבאס עם המחשבות האלה לבד, ותשדרי לה את זה, שהיא יכולה להגיד לך גם משפטים כאלה ותקבלי אותה ואת הרגשות שלה. חוץ ממה שכתבו פה לשאול אותה מה היא היתה רוצה שיעשו לה ביומיום כמו שהציעו, אני מציעה גם להסביר לה שהצומי שנותנים כשחולים הוא לא טוב ובריא... הוא רק כשחולים וביומיום יש דרכים אחרות להפגין אהבה ודאגה. שכשחולים אין כוח לעשות דברים בעצמנו ולכן צריך שאחרים יעשו במקומנו דברים, וזה לא בהכרח צומי טוב. שבזמן רגיל עדיף לעשות משהו ביחד או לתת צומי בצורה שלא של כרכור סביב הילדה כאילו היא תינוקת. כרגע נראה שככה היא תופסת שצריך להפגין אהבה בין הורים וילדים, וזה לא בהכרח נכון ובריא להרגיל אותה לזה

אין הבדל גדול בין תשומת לב לילד חולה/ בריא

זה באמת לא מאד הגיוני לכרכר סביב ילד חולה

לעומת להתייחס הרבה פחות שהוא בריא

בעיניי כדאי לאזן את ההתנהלות  ולתת בזמנים רגילים יותר תשומת לב

ילד מגיל 3 כמה תשומת לב וטיפול טכני דורש?

לעומת ילד חולה

ברור שמקבל יותר תשומת לב

אני חושבת שזה יפה שילד יודע לבט את אצעמו כל כך יפה ולהביע את זה בפני ההורים

האמת הייתי לוקחת כמחמאה קודם כל\ואחר כך בחשיבה האם בשוטף יש לי אפשרות לתת לה מעט זמן פרטי

דורש הרבה תשומת לב ומקבל

לא רואה הבדל מגיל 3 לעניין תשומת לב

זה משתנה אולי בגיל גדול יותר 8-10 שהילד יותר עסוק עם עצמו/ חברים ופחות עם ההורים

אבל הוא לא אמור להתלונן על חוסר תשומת לב

אלא אם חסר לו בשוטף 

בלי קשר לחולי שהיה.

וטוב שהילדה פתחה את זה, וטוב שאמא שלה קשובה אליה. מניחה ששתיהן יצמחו מזה...

למה הרבה התעסקות?

הוא מתלבש לבד (יכול, על כל פנים..) אוכל לבד. 

קם בבוקר מכין לו דגני בוקר ואוכל. מתפז'ם לבד. גם במקלחת הוא צריך עזרה בקטנה, בגדול זה לבד.

מסדר את הדברים שלו..

לוקח לעצמו שתיה.

כשהוא חולה ובמיטה כן אני מביאה לו לשם אוכל, אני גם יותר בכיף אכין לו בדיוק מה שהוא מבקש, שברגיל יש ארוחה והילדים אמורים להתאים את עצמם.

ברור שיש 'פינוק' יורת טבעי

וב"ה היומיום עמוס ולכן יכול להיות שינעם לו העודף תשומי הזה ויגיד לי אמא בא לי להיות חוהל עוד יום ושתמשיכי לפנק אותי..

של כל החולים

אצלי זה ממש מחוץ לתחום

גם אצלי עצמאיים ב"ה, אבל עדיין יש דברים שאפשר לעשות ויראו תשומת לב. לא במובן של " לשרת אותם" בכלל. זה יותר בתשומת לב ושיח בגילאים כאלה אצלי. אני גם קצת "מכריחה אותם" להתנשנש ומבקשת מלא חיבוקים ורואה שזה הדדי גם, שהם גם מבקשים מעצמם הרבה פעמים.

אצלי הוא יודע להסתדר הרבה לבד

אבל גם מבקש עזרה ופינוקים ברגיל ומקבל

אם נותנים פינוקים מיוחדים רק כשחולים

הגיוני שהילד יגיד את זה

אבל הוא גם צודק

הגיוני לטפל יותר בילד כשהוא חולה

אבל אם יש הבדל חד בין חולה/ בריא

זה לא נכון בעיניי

וגם אם מישהו חושב שזה נכון

אין מה להתפלא שהילד חושב אחרת

ממש ממש עזרתן לי!!!

אז לא כ"כ הגבתי כשהיא אמרה לי את זה או שרק 3מרתי לה שנדבר על זה ונתתי לה חיבוק...

והיום לקחתי את הזמן לחשוב ובזכותכן ממש התחדדו לי דברים...

שכן, מצד אחד זה הגיוני שהיחד לילד חולה הוא אחר.. הגיוני וטבעי...

אבל כן, מצד שני אני ממש שמחה שהיא באה ואמרה את זה ותודה לכל המאירות לחזק אותה על זה!!

וזה בעצם כן מעורר אותי לשים לב לתת לה יותר יחס של אחד על אחד וגובה עיניים וקצת פינוקים במשך היום..  בע"ה כמה שיהיה לי כוח בלי לכעוס על עצמי אם לא מצליחה...

הזכרתם לי שגדלתי הלי התשומת לב הזו אלא היתה תחושה של יאללה את 1 מ... (הרבה) ותגידי תודה שיש לך גג על הראש... ותעזרי אם כבר יש לך כוח לפתוח את הפה... חלילה שלא להתלונן

אז פתאום אני מבינה שאני קצת פועלת מתוך זה, ממשיכה את זה..

אז תודה! הארתן פה ממש חשוב!!!.....

והתלבטתי אם לפתוח איתה גם את זה שלילד חולה היחס הוא אחר אבל כל אמירה בכיוון נראלי תתן לה תחושה שאני ביקורתית ולא מבינה אותה... ובעצם בעצם שוללת את הלגיטימיות של האמירה הזו..  אז אוותר על זה...

אגב

עוד פנינה של הילדה..

אמא אני רואה שנגמר הקפה שאת אוהבת, תקני לך כזה חדש... תרגישי חופשיה לקנות דברים שאת אוהבת..

הייתי בהלם, אי אני מזה מתקמצנת על עצמי בכללי בצורה קיצונית...ועכשיו אנחנו בתקופת הידוק חגורה אז בכלל זה ככה...

קיצור רגישה וחדה..

ריגשתן ממש....

@מתואמת

@ריבוזום

איזו ילדה מדהימה! וגם יש לה ממי ללמוד

ואיזה יופי שהיא אמרה לך במילים פשוטות, זה לא מובן מאליו.

אפשר לנסות לתת לה קצת לשבת עלייך , זה לא באמת לוקח זמן...

שתיכן להתקרבל באותה שמיכה בספה...

לראות את זה כקריאה וכהזמנה לאהבה.

זה לא חייב להיות במינון של ילד חולה, אבל כמה שתהיי כשאת יכולה ביוזמה של אהבה ורוחב לב כלפיה, היא לא תפתח רעב רגשי.

לתת חיבוק, לשבח בקול על מעשה שעשתה, לשים לה חטיף בתיק עם פתק באהבה מאבא ואמא,

להיענות מדי פעם לבקשות שלה גם אם זה משהו קצת מאתגר ומרחיק לכת והאוטומט זה לא (בהנחה שזה כן מתאים ואפשרי)

להתסכל לה בעיניים, לחייך אליה, לכסות אותה, לשאול מה היא בוחרת לארוחת ערב מבין האופציות, להזמין אותה להכין איתך עוגיות באחהצ של חורף או סתם לשחק משחק שהא לה..

יש מלא אופציות זמינות ויומומיות, צריך פשוט להתכוונן לזה. 

ניחוש שלי, אם זה מבחירה או אם זה לא מהכרח רפואי מוחלט - יכול להיות מאד שהוא פגוע שאת לא מעוניינת מספיק, וזה מביא המון קור וריחוק וקושי.

האמת גם אם זה כן הכרח מוחלט ואת לא מספיק מבטאת (או לא מרגישה, שזה ממש הגיוני) את הצורך שלך שתהיו מותרים, ספציפית מצד אישות לא מצד חיבוק, זה נקודה רגישה מאד.

ועוד משהו

אחרי תקופה ארוכה של ריחוק זה מאד אופיני מה שאת מתארת, גם שיותר קשה לך להתמודד עם פגמים שלו, גם שמעגל כזה של ריחוק שכבר לא יודעים איפה ולמה התחיל.

הלידה הזאת היא לא כמו הקודמת פשוט כי היא אחרת, יכול להיות שאת חלשה יותר וזקוקה ליותר תמיכה שהוא לא נותן, וגם פשוט כי יש לך 3 ילדים נוספים חוץ מהתינוק, ולא 2 או 1.

אולי זה קשור ואולי לא.

בכל אופן אני חושבת שמרחק ממיסים על ידי התקרבות.

כל הפגיעות, והכעסים והקשיים מגיעים בקלות כשיש מרחק. והמרחק נוצר בקלות בעומס המטורף של אחרי הלידה, והחולשה, וההורמונים וכמובן כמובן הריחוק הפיזי. העובדה שטבלת ואת בלי מניעה *מגבירה* את העניין של הריחוק הפיזי כי זה מבחירה.

איך מתקרבים? מדברים. 

עושים את הצעד הראשון. מבקשים קירבה במילים. אצב חסר לי, אתה רחוק לי, אני רוצה ש - - -נצא באחד הבקרים/נלך לישון באותה שעה/נדבר/נצא להליכה פעם בשבוע.

אני אתחיל את המניעה עוד כמה ימים פשוט אין לי כח גם לדימומים אז קצת דוחה את זה.

ותודה על התגובה.

שכדאי לבקש ממנו לא לתת מכות ולמצוא דרך אחרת לתקשר עם הילד

גם בשביל הילד וגם בשבילך

שיש דברים שלא צריך בשבילם שום הדרכה

בנאדם מבוגר יכול לשלוט בעצמו לא להכות

כמו שהוא לא יתחיל להכות אנשים בעבודה

שיבין שזה טאבו והוא לא יכול להכות ילדים

הוא מכה באופן יומיומי הוא בבעיה קשה

להגיד לו חד משמעית שזה לא מקובל עליך

ולעצור אותו כל פעם שזה קורה

בלי לתת סיבה אחרת

פשוט לא מכים וזהו

בהחלט יכול לעזור

אפשר להתחיל עם עצות מהרשת/ גיפיטי

הידע נמצא בכל מקום

אחרי הידע הוא יצטרך ללמוד ליישם

בשבילי הסדר הנכון במצבים כאלה הוא לחזק את הקשר עם בעלי בדרכים שלא כוללות אינטימיות גופנית. להזמין אותו לעשות משהו זוגי יחד כדי להתקרב ולדבר על כל מה שטוב וגם על מה שמפריע, בלי האשמות אלא כשיתוף. אני הסברתי עוד כשהילדים היו ממש קטנים שמבחינתי האבא שהוא גורם לי מאוד להתחבר אליו ולאהוב אותו עוד יותר. בכוונה חיפשתי דוגמאות לדברים הטובים שאני אוהבת שהוא עושה בתור אבא, גם אם הם קטנים, כמו לספר לילדים סיפור בשמחה, לחבק אותם מכל הלב, לצחוק איתם... אמרתי לו שאלה הדברים שהכי מקרבים אותי אליו. ועכשיו כשאנחנו בתקופה שאנחנו רוצים להתקרב מחדש, חשוב לי להדגיש לו את העניין הזה, שהדרך ללב שלי היא הרבה באמצעות היחס הקשוב והסבלני לילדים.

הוא מאוד הפנים את זה ואני גם השתדלתי לתת לו הרבה חיזוקים חיוביים בכל פעם שראיתי שהוא עושה משהו שאני אוהבת עם הילדים, אמרתי לו אח"כ שמשמח אותי מאוד לראות אותו ככה איתם וגרמתי לו להבין שאני רואה ומעריכה.

נשמע שלבעלך חסרים המון ידע וכלים בהתנהלות מול הילדים. בעיניי  זה לא דבר שאפשר לחכות איתו, וגם אם אין אפשרות כלכלית כרגע ללכת להדרכה יש שפע של הרצאות ושיעורים חינמיים באינטרנט ויש המון ספרים שיכולים ללמד ולתת כלים להתנהלות נכונה מצידו. ככה ממש בעייתי להמשיך.

צריך קודם כל להכיר בחשיבות של הלימוד וההשקעה בחינוך, זה ממש קריטי לעכשיו. ואז לאסוף המלצות לתכנים טובים שאתם מתחברים אליהם ולא להזניח את התחום כי הוא אחד הכי בסיסיים לחיי משפחה, ומשפיע באופן ישיר גם על הזוגיות והמיניות, כך לפחות בהרגשה שלי. בהצלחה 

אבל צריך שאלה יהיו גישות ואנשים/רבנים שהוא מתחבר אליהם, זה מאוד אינדיבידואלי. כי גם אם אלה אנשי חינוך טובים ודברים הגיוניים ונכונים, אם הוא לא מתחבר לגישה או לאדם שמעביר ומרגיש שהיא באמת נכונה, לא יהיה שינוי.

אולי שווה קודם כל שהוא יברר אצל רבנים שהוא מעריך או אצל משפחה או חברים שהוא סומך עליהם באופן כללי ושאת מתחברת לגישה החינוכית שלהם.

הייתי מעודדת אותו לשמוע תכנים של רבנים או אנשים שמדברים קודם כל על אהבה וכבוד לילדים והצורך להשקיע בחיבור איתם, כי זה הבסיס ובלי זה אי אפשר כלום. כמו הרב ארוש למשל. גם הרב והרבנית לבנון. השיעורים של הרב זאב קרוב זצ"ל מדהימים, יש ביוטיוב, אבל הגישה שלו קצת יוצאת דופן לצערנו ואולי הוא לא יצליח להתחבר אליה במקום שהוא נמצא כרגע. אבל תשמעי אותו את ואז תחליטי אם לשתף גם את בעלך. ואם אתם בקטע של ספר אז ממליצה על מחשבת החינוך התורתי. נשמע כבד אבל זה ספר מאוד מעניין וזורם, עם הרבה סיפורים ודוגמאות מהחיים. 

נשמע שאתם צריכים שיחה טובה וכנה מלב אל לב.. אם קשה עכשיו אולי שווה מכתב.. כדי להתחיל לפוגג את המחיצות והמשקעים ביניכם.

מעבר לזה, לידה זו טלטלה לכל הבית, ונשמע שיש עליכם הרבה עומס שמביא איתו קוצר רוח וחוסר סבלנות ועייפות.

שווה לפעמים לעצור את הגלגל הזה עם קצת עזרה חיצונית. באיפוס הבית, בייביסיטר, לצאת יחד רק שניכם...  

או שיש כאן גם עניין רגשי/התנהגותי שלה? היא השתנתה ב180 מעלות מאז שנה שעברה?

את מתארת כאן התנהגות די קיצונית… נשמע שכדאי להתחיל מהדרכת הורים או טיפול רגשי לילדה.

(אם את בטוחה שזה מהחברות אז כדאי להעביר אותה מסגרת ואפילו לעבור דירה כי חינוך זה במקום הראשון, אבל יש לי תחושה שיש כאן משהו עמוק יותר)

קרה לי גם שהבן שלי חזר ם מילים אבל הוא אמר אותן ממש בחוסר מודעות.

אין לו מושג שזה קללות

מצד שני אחרי שהזדעזעתי זה לא חזר על עצמו..

נשמע שהמורה גם חושבת שזה השפעת החברה השלילית- האמת שלי זה מרגיש קיצוני והייתי עושה כל מאמץ להפריד אותה

זה אל רק קללות זה גם התנהגות ממש לא לענין

היא פשוט לא מבינה את המשמעות של המילים

וזה לא כל כך משנה את זה שהיא מתנהגת בצורה בלתי מקובלת בעליל ....

מסכימה שהיא נשמעת במצוקה. יכול להיות שהיא פשוט במצוקה מאותה חבורה שנצמדת אליה, שהן גדולות עליה וחזקות ממנה והיא צריכה אבא ואמא שישימו לזה סטופ. יכול להיות גם דברים אחרים.

כל ילד בשלב כלשהו נחשף ברחוב או בחברה למילים גסות או לקללות שברור לו שלעולם הוא לא יגיד בבית.

היא בוחרת לעבור את הגבול, זה לא קשור למה שלומדת בחוץ.

נשמעת במצוקה

אלימות וקללות זה לא התנהגות שגרתית של ילדים ובטח לא בגיל 6 ולא משנה מי החברים שלה

היא לא .. הילדות אוהבות אותה

והיא אותם מזמינים אותה אליהם ובאים אלינו

גם בנים וגם בנות

פשוט החבורה הזאת נצמדה אליה ממש

גם המורה אומרת שהיא מוקפת בכל החברים

והיא מקבלת שלל טלפונים על אותן בנות הילד וההתנהגות שלהן 

לא מתפרצת בזעם וקללות רק בגלל שהיא למדה מהחברות שלה

אם בכיתה ההתנהגות שלה תקינה

אתם צריכים להבין מה מכניס אותה למצוקה בבית

כי הילדה אותה ילדה

ואם ההתנהגות שונה הבעיה בבית ולא רק בילדה

להגיד למורה יאללה יאללה

את לא מחליטה וכו

אבל היא יודעת מי הבנות שמדרדרות את כולן

היא מכירה את אותן בנות עוד מהגן.. עוד מגיל קטן הגיעו התלונות ולא רק ממני

אני פשוט מכירה אותן רק מתחילת השנה 

מה המורה מגיבה כשהילדה מדברת ככה

כי אם אפשר לדבר ככה חופשי למורה

לא פלא שהיא רוצה לנהל אתכם גם בבית

שאתם בית תורני ושלחתם לבית ספר איזורי פתוח

יש לה בנים בכיתה..כלומר זה לא ממש בית ספר דוס..

הייתי שוקלת להעביר למסגרת יותר איכותית

אין כאב יותר גדול מצער גידול בנים ובנות....

אני רק אומרת, שזה שהיא התחברה לבנות בעיתיות זו לא סיבה להתפרצות זעם וקללות ועצבים וחוצפה. יש פה משהו הרבה יותר עמוק. לא יודעת להגיד מה, השאלה איך הוא היתה לפני ההתחברות הזאת? יכול להיות שעובר עליה משהו שהיא מסתירה? 4 חודשים האחרונים, מישהו אולי חלילה פוגע בה? בסוף ילדות בנות 6 זה עדיין ילדות קטנות. אני מאוד מאוד מאוד מבינה אותך על העונשים, אבל באמת חושבת שזה לא מה שיעזור לה. צריך לראות על מה זה יושב.

ולא שופטת אותך לרגע, זה הדבר הכי מחרפן שיש. חיבוק גדול.

ממליצה על הדרכת הורים טובה . 

לא התמודדתי עם משהו כזה. אני כן יודעת שיש "כלל" של עונש שמגיע כתוצאה ישירה של המעשה.

למשל: הילד לא התארגן בזמן ללימודים בבוקר? אז הוא לא יספיק לקבל את הממתק שמחלקים תמיד בבוקר

או: הילד מדבר לא יפה אל הוריו? אז הם לא יקשיבו למה שיש לו לומר עכשיו.

ועוד "כלל" - לא נותנים עונש שפוגע בציפור נפשו של הילד, במשהו שמהותי לו מאוד ויכול לשבור אותו לגמרי.

כי המטרה היא לא "ללמד את הלקח" אלא לחנך.

לא יכולה להבטיח שאנחנו תמיד עומדים בכללים האלה... זה ממש קשה.

בכל אופן, נשמע שהעונשים שנתתם לה לא קשורים למה שעשתה, והעונש של לא ללכת למסיבה הוא מדי פוגע ושובר את הנפש.

אבל באמת נשמע שיש פה בעיה עמוקה שדורשת פתרון מהשורש... מתוך נקודת הנחה שהיא ילדה קטנה, ולא אשמה בכך שאימצה את סגנון השיח הזה...

נראה לי שבאמת כדאי ללכת להדרכת הורים.

שכיתה העברתי

הן כבר בכיתות מקבילות

למרות שזה מרגיש לי מאוחר מידי

כי היא כבר למדה מהן

אני יודעת שיש לא מעט תלונות של הורים ספציפית על החברות בנות הזאת .. ז"א שאני לא היחידה שמעלה כזאת נקודה אבל אני לא יודעת אם עוד ילדות מתנהגות ככה בבית שלהן.

לגבי קרה לה משהו?

בבית הספר היא אהובה

כל הכיתה אוהבת אותה בנים ובנות כאחד וכולם רוצים בחברתה. ילדתי באפריל

לא ניראה שזה בגלל זה היא מאוד אוהבת את הקטנה

השינוי המשמעותי ממש התחיל אחרי ה 1.9

מבחינת המורה היא אומרת לי לדבר איתה ולהסביר לה שאנחנו בוחרים מה לשמוע ואת הדברים הפחות טובים לא להכניס לראש ולא להוציא מהפה

ניסתי את כל הדרכים היפות והמקובלות

גם הדרכת הורים

אין שינוי וגם לא בכיון

נראה שהילדה חווה התפרצויות זעם. זה מעבר ללחץ חברתי.  הייתי פונה לרופאת משםחה שתפנה לאבחון

ותתן לך כיוון.

7

כרגע הגישה שלך לא עובדת כי זה לא מענה של גבולות או החברה הסםציפית, זה כנראה מעבר ושווה לברר

זה עונש מאוד מכאיב בעיניים של ילדה.

בעיני זה עלול להרחיק אותה נפשית ממך במקום לקרב חזרה ולעודד אותה להתנהג כמו שאת רוצה.

תנסי לרקום מחדש חוטים של קשר ביניכם שיעודדו אותה לרצות לשתף פעולה.

והייתי הולכת בהקדם למנחת הורים תותחית.

ניסית פעם לשאול למה היא מתנהגת ככה? לא לנזוף.. לשמוע מה עובר אצלה בלב ובראש..

ונשמע כואב מאוד.

חיבוק ❤️❤️

לא לתת ללכת למסיבה זה ממש קיצוני

ובהחלט יכול לפגום בקשר שלכם

אף שבהחלט זכותכם להציב לה גבול בהתנהגות כזו, אך כדאי לגלות רגישות, בטח בנושאים רגישים.

אני חייבת לומר שמבחינתי הסוגיה החברתית היא לא העניין כמו הסוגיה הרגשית- זה שהילדה נמשכת לחברות שמתנהגות ככה זו הנקודה העיקרית, כי ילד שלא מעוניין בהתנהגות כזו יתרחק מזה והיא לא, היא מוצאת שם משהו.

יש חשיבות לזמן אישי, שיחות אישיות ותשומת לב בכדי להחזיר את האמון ביניכם ויעזור לך להבין עם מה היא מתמודדת.

אני די חושבת שלהישאר שם זה לקבל עוד מאותו דבר. היא כנראה מאוד רגישה, מאוד רוצה להרגיש שווה בין החברות, מאוד חשוב לה איך תופסים אותה

אז היא מחקה אותן.

אישית, לו הייתה זאת ביתי מתישהו הייתה מקבלת סטירה רצינית.

אבל סטירה עם הסבר. שלפעמים ילד כל כך לא מבין שהוא לא מתנהג יפה, שרק על ידי הסטירה הכואבת הוא מבין שזה אסור. והכאב זה כדי להרחיק אותה מההתנהגות הזאת.

מלבד פעם אחת שאני זוכרת, לא קרה לי שסטרתי.

אני יודעת שהרבה מכאן לא חושבות שזו אופציה בכלל.

אני חושבת שאם ילד מקבל הרבה אהבה, תשומת לב, אכפתיות והבנה לנפש שלו- זה לא נחרט אצלו כשריטה.

ושוב, ילדים מאוד מושפעים מהחברים שלהם. ואם זה מה שמטפטפים לה כל היום- זה יצא בסוף בבית. אין אפס. היא מנסה עליכם את מה שנחשב אצלן בכיתה.

היא רוצה להיות מקובלת גם בבית. להפגין כוח, כמו ששאר המקובלות בכיתה מפגינות.

לא כדאי להישאר שם אם זו התרבות.

אם אני לא הבנתי את ההסבר המפולפל על המטרה של הסטירה,

אני בספק גדול אם ילדה מבולבלת וממוגנת בת 6.5 תבין.

אין לי עצות, אבל אם ההתנהגות היא נטו כתוצאה מחברויות בבית הספר, לא יעזור כלום מה תעשי בבית, היא רואה אותן חצי מהיום שלה וכל יום.
להעביר בית ספר? כך שלא תפגוש עוד את החברות המקלקלות האלו. ואז לעקוב אם ממשיך או לא תוך הדרכת הורים.

ועם יד על הדופק
עדיין לא מאוחר, היא קטנה.
האוכלוסיה בבית הספר בה היא נמצאת כמעט יום שלם נשמעת שלא נכונה וטובה לבית שלכם.

לא יודעת אם זה תואם למציאות, אבל מניחה שאם היינו נתקלים בכזה דבר ח"ו, מהר מאוד להציב גבול מאוד ברור. את לא עושה ככה בבית שלנו. אפילו בלי המשמעות של מה האצבע הזאת אומרת. עצם זה שדוחפת לך לעיניים. ממש לתפוס לה את היד ולא לתת לה. מילים מגעילות- לכי לחדר את לא יכולה להיות עכשיו ליד כולם עם מילים כאלה. ואפילו לקחת בכוח לחדר. שתבכה שם. ותבין שאין מקום להתנהגות כזאת בבית. להיות מאוד ברורים ולשקף לה שאם היא ממשיכה היא תפסיד דברים. גם אם כרגע אין לך איום בשלוף מה היא תפסיד, אבל שתדע שהיא תפסיד. לא לפחד לומר לה את זה. בלי עצבים אבל כם בצורה ברורה ואסרטיבית.

וגם בזמן רגוע לשקף לה איך מהילדה המתוקה שהיתה לכם בבית, נהיתה ילדה שכל כך לא נעים לכם איך שהיא מתנהגת. ואיך חברות שאמורות להיות אנשים שטוב לנו איתם ואנחנו ניהיה אנשים טובים כשאנחנו איתם, היא לומדת דברים ממש רעים מהילדות בכיתה ולא כדי להיות חברה של מי שמתנהג ככה. כמו שחז"ל אומרים שצריך להתרחק משכן רע. וכמו שאומרים בתפילה בבוקר אחרי ברכות השחר- אפשר להקריא לה מהסידור- שאנחנו מבקשים מה' שיציל אותנו מחבר רע. כי חברים כאלה גורמים לנו להיות אנשים רעים והיא בטוח לא רוצה להיות כזאת. ולחשוב איתה ביחד עם מי כן כדאי להתחבר. (ואם יש אופציה כזאת, לשאול אותה אם היתה רוצה לעבור כיתה או בי"ס).

והייתי גם משתפת את היועצת ומנהל ביה"ס. הם חייבים לדעת מזה ישירות מההורים. לא דרך המחנכת. אפילו לקבוע פגישה בשביל זה. 

היה תקופות שילדים שלי חזרו עם כל מיני מילים,

ונהנו להגיד אותם בהתרסה,

הסברתי להם שזה נשמע ממש כיף להגיד מילים כאלה,אין לי בעיה שתגידו אותן אבל רק בשרותים.

בנחת לא בכעס ולא במריבות מי שרוצה להוציא פסולת מהגוף נכנס לשרותים,המילים האלה זה פסולת שיוצאת מהפה שם אומרים אותם,

זה ממש נעלם הרעיון היה להוציא את העוקץ מהעניין.

ולגבי ההתנהגות אני אישית מגיבה בהלם ,לא יודעת עם זה ממש הלם אלא מין תגובה כזו שקרה פה משהו מוזר ולא לעניין בכלל כאילו אני רואה מישהו שיכור ברחוב שמקיא על עצמו ברעיון, ובלי יותר מידי לדבר,

זה ממש לא נותן טיפת חשק להמשיך בהתנהגות הזו.

הילדים שלי גדלים בתוך אוכלוסיה שממש לא תואמת את הבית ואני נתקלת המון פעמים בהתנהגויות לא תואמות מהסוג שהזכרת,אני יודעת שמשפחות שהגיבו בכעס ועונשים ההתנהגות הזו פשוט המשיכה,אצלי בדרך כלל זה נעצר מיד בהתחלה,

במשך הזמן הם ידעו להבדיל בין מה שהם רואים ושומעים וידעו לסנן.

להקביל את המילים הלא מתאימות לפסולת!

מהכלים.

למה את מתכוונת כשאת אומרת שהיא 'עושה לך אצבע שלישית בעין'? היא באמת דוחפת לך אצבע לתוך העין?

אם זה כך זה באמת נשמע יוצא דופן ולא כל כך משהו שלומדים מחברים.

גם מבחינת התגובה שלכם לעניין: אם היא תוקפת אתכם פיזית זה קו אדום בוהק וצריך להפסיק את זה מיד.

ואם את מתכוונת שהיא עושה את התנועה של אצבע שלישית, אבל לא ממש מכניסה אצבע לעין שלך, התגובה באמת צריכה להיות כמו תגובה לשפה לא יפה/קללות, שזה גם אסור אבל בעיני זה גבול שצריך להציב בצורה שונה.

כתבו לך הרבה דברים טובים כאן. אני רק מוסיפה שלמרות שהיא הגדולה שלך, היא עוד קטנה למדי. חכי שהיא תהיה בת עשר או שתים עשרה, כמה גיל 6 אז ייראה לך צעיר...

קל לומר אבל קשה לעשות: נסי כמה שיותר לשמור על קור רוח ולהגיב בענייניות, בלי 'לתלות' עליה את כל התיק של ילדה בכורה שהיא דוגמא לאחים ובכלל מראה ודוגמא למידות הטובות שלכם ולאיכות המשפחה שלכם. זה תיק כבד מאוד לשאת עבור ילדה צעירה.

היא מדברת לא יפה, לומר שכך לא מדברים/ אפשר לומר את זה בשרותים או בחדר לבד, ואחר כך כמה שיותר להתעלם או לשלוח ברוגע לחדר. ולהבא, אני יודעת שהרבה פעמים אומרים להורים ש'אם כבר אמרתם מה העונש תעמדו בזה, לא סתם לאיים ולא לקיים', ואני חושבת שבגדול זה נכון. אבל כולנו בני אדם, ולפעמים גם אנחנו ההורים צריכים למצוא את הדרך לרדת מהעץ ולא להמשיך להתחפר בתוך עמדה שנגררנו אליה בגלל כעס.

ולמצוא הדרכת הורים טובה, זה לא פשוט אבל משתלם. 

שילדה בת 6.5 תדע להתרחק מחברות שנמצאות בכיתה שלה?

הרי היא לא הולכת לבית ספר אחר כדי לפגוש אותן.

בעיני זו אחריות של ההורים לשים את הילד בסביבה המתאימה, ולא לצפות מהילד להשתייך לחברים ספציפים.

לגבי ההתנהגות, ממש ממליצה לפנות להדרכת הורים, או לטיפול רגשי לילדה. ואולי לשוחח עם המחנכת להבין מה קורה.

סליחה על זה, אבל אני חושבת שעונש זשל להחמיץ מסיבת חנוכה, הוא משמעותי, ואולי כדאי להשתמש בו רק במקרי קצה ממש ממש.

כילדה אסרו עלי ללכת למסיבה, וזה גרם לי להרבה אנטי וכעס (עד היום, אני קצת כועסת על זה). להשתייך לחברה זה צורך בסיסי. 

היא בת 6.5 או 16.5??

למה יש לה יכולת לבחור חברות מהסגנון שאתם לא מסכימים עליו?

ברור שהיא לא תרצה להיות חריגה מול החברות שלה,

והיא גם לא תרצה להיות חריגה בעיני עצמה.

אז היא מתנהגת בבית בהתאם לסטנדרט החדש.

ומפה זה כדור שלג מתגלגל, כי היא זקוקה לך להובלה והכוונה הורית

ובמקום זה נכנסתם למאבק כח שעוד יותר מערער לה את היציבות ומזמין את ההתפרצויות.

כדאי להחליף סביבת מגורים/ בית ספר/ או מה שזה יהיה שכ"כ שונה מכם,

ולאפשר לה לגדול מתוך תמימות.

מה שנקרא שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

בנוסף אומרת בזהירות רבה, נראה לי כדאי לשלול שהיא נפגעה ממשהו יוצא דופן עם התנהגות כ"כ חריגה תוך זמן קצר.

קודם כל כדי בכלל לדעת להתנהל מול הילדה, צריך קודם כל לעכל בעצמך את מה שאת עוברת.

הבת שלך הטובה והבכורה, שאם אני מבינה נכון התחילה בית ספר, יצאה משליטה ומאיזון, התחילה להביא הביתה התנהגות בעייתית ובוטה, קללות, והתנהגות שהיא ההפך מהבית שלכם ומה שאתם מחפשים.

דבר כזה ממש ממש מטלטל, מפחיד מלחיץ

מתחת לפני השטח יש כל מיני חששות וחרדות. מה יהיה איתה? מה יהיה על שאר הילדים? מה יהיה עם הבית?

אני חושבת שדבר ראשון מה שצריך פה זה חיבוק לאמא, שמרגישה חוסר אונים וחרדה ממה שנהיה מהבת הקטנה והחמודה שלה.

עבודה רגשית שתסייע לך לא להוציא עליה בלי כוונה את כל הפחד והזעזעוע (המובנים והטבעיים לגמרי!) שלך.

בלי זה, הסיכוי שתצליחי להתנהל מולה בצורה בחירית, בריאה, נכונה, מכוונת

ולא מתוך סערת רגשות ובצורה שמפעילה אותך ומוציאה ממך דבריל שלא בהכרח היית בוחרת בהם.

אחרי שתהיי את במקום יותר נינוח מניחה שתוכלי להתנהל מול זה בצורה נכונה.

ילדה שמתנהלת באופן כזה היא כנראה במצוקה. אולי היא מרגישה נחותה מול החברות שלה? אולי היא מרגישה שהיא צריכה לאמץ התנהגות בעייתית כדי להיות נחשבת בעיניהן?

נשמע שמה שצריך פה, זה אחרי שעברת עיבוד בעצמך מול הדבר הזה, שיח אהבה וקשר.

להחזיר אותה אליכם, להבין מה עובר על הילדה החמודה והתמימה שלכם שזה מה שיוצא ממנה,

לשוחח על זה שלא כל שיח שאנחנו שומעים אנחנו מאמצים ולא כל תנועה. וכו' וכו.

בשלב הבא אחרי שתביני מה איתה, שווה לשוחח עם המחנכת לראות מה היא רואה בדינמיקה הכיתתית, אולי לחפש עוד הורים וחברות יותר מתאימות,

ובכללי להחליט מה הגבולות של הבית שלכם  מןל הסיטואציה הזו (זה יכול להיות להעביר אותה בית ספר וזה יכול להיות שיחה בבית על ערכי הצניעות והפשטות, או הכוונה לחברות אחרות או מה שיראה לך לנכון, אחרי שתהיי במקום נינוח ובוחר...)

לא נשמע לי קריטי דחוף להיום, אפשר גם עוד כמה ימים.

אני כמובן לא גורם רפואי.

ובהנקה בהחלט יכולים להיות שיבושים וחוסר איזון הורמונאלי

סיפור חיי..... אמנם אצלי זה קורה בסיום ההנקה אבל זה מאותה סיבה

לכן כדאי ממש להבדק.

הא, ועוד משהו,

אם את ללא מניעה- בדקת הריון??? יש הריונות שמתחילים בדימום ממש כמו של מחזור

סאונד, אולי ישלח לבדיקות דם, 

חיבוק

איזה קשוח זה להיות כ"כ הרבה זמן אסורים בלי שהסוף נראה באופק

בשורות טובות

וזה קורה להרבה נשים

רק פחות מדברים על זה....

בהחלט יש נשים שההנקה גורמת להן לחוסר איזון הורמונאלי

הפרולקטין גבוה

הפרוגסטרון משתוללל, עולה, יורד

וזה גורם לדימומים

לכן שוב ממליצה ללכת להבדק, לעשות פרופיל הורמונאלי, US

לשלול דברים אחרים כדי לדעת שזה אכן זה...

ואז הטיפול הוא בעצם לקחת כדורים למניעה כדי לסדר את המחזור

או לקחת פרוגלוטון שגם מסדר את המחזור. לפעמים הרופא ימליץ על פרימולוט לתקופה ואז שהמערכת תתאפס

בקיצור

כדאי להיתיעץ עם רופא

חיבוק גדול

וסליחה שעניתי שוב

חוץ מטיפולים הורמונליים...

שיטת אביבה

ומן הסתם גם דיקור סיני

מניחה שיש עוד...

מקווה בשבילך שתפגשי כל הזמן בכאלה, שרואים את עדינות והטוב שלך.

שתפגשי הערכה וכבוד.

בכל המעגלים שסביבך.

חיבוק!

את יכולה לבקש ביות חלקי

וממש להדגיש לאחראית בתינוקה שיתקשרו אם בוכה

ולא יתנו לו לבכות!!

אבל אז יש מצב שתבלי שם את הלילה...

כי אי אפשר לקחת לחדר בלילה לדעתי...

(וגם אפשר לשים דף על העריסה שכתוב

אם בוכה להתקשר מיד ואבוא!

05....)

יש מצב שההגדרות לש היות מלא, חלקי משתנות בין בתי חולים אז אולי תצייני שם ויענו לך לפי זה....

או אם יש לך אפשרות לדאוג למישהו שיהיה איתך באשפוז. אפילו בתשלום, יש כאלה שעושות את זה. 

כי לא היה מקום.

בקושי נתנו לי להישאר איתו בלילה, ב11 אמרו לי שבאחת אני אצטרך להביא אותו לתינוקיה. אמרתי להם שאני בביות אז אמרו שבגלל שזה לא מחלקה של ביות צריך אישור מהשכנות לחדר או משהו כזה.

אחר כך שעתיים לא באמת ישנתי כי חששתי שעוד רגע לוקחים אותו, בסוף לא לקחו אבל עוד מישהי באה ושאלה. אם לא הייתי מוגדרת ביות מלא אז לא היו נותנים.

לגבי לישון, את רוצה שיעירו אותך להניק ולא יתנו לו לצרוח וגם לא יתנו לו תמ"ל? כי אם זה מה שאת רוצה אז בעיני תשני יותר רצוף איתו לידך, בכל מקרה יעירו אותך כשהוא בוכה. אם את רוצה כמה שעות רצופות ושבינתיים יתנו לו בקבוק אם הוא בוכה אז עדיף ביות חלקי.

אז כדאי לשאול ספציפית על המקום שבו את רוצה ללדת, או על מקומות אפשריים ותבחרי לפי זה.

יש מקומות שבמחלקת ביות מלא אין בכלל תינוקייה.

אולי האחיות מסכימות קצת לשמור על תינוקות לפי הצורך, אבל זה גם תלוי בעומס ואם הן פנויות לזה.

לא כזה התחברתי

חושבת שלא יעיל לאורך זמן

אבל תלוי איפה גם

בעיקרון גלולות הנקה לא מונעות את הביוץ (בשונה מגלולות משולבות), הן רק גורמות לזה שרירית הרחם לא תוכל לקלוט הריון.

אני שמתי לב כשלקחתי אותן, שבתקופה שבה אפ לא הייתי מונעת היה חוזר לי המחזור (חצי שנה בערך והלאה אחרי הלידה), אז אחת לחודש היו לי כתמים ליום יומיים כזה. ואז הבנתי שכנראה זה במקום המחזור שהיה מגיע אם לא הייתי מונעת. 

תהיתי איזה צבע הפותחת צריכה כי זה ממש משתנה..

אגיב לה ישירות

יש בצומת בר אילן את נעלי אהי- הוא מוכר חיקויים של מוקסין ב20 שח

אם אזור ה 200 שח רלוונטי לך

יש בחנויות החרדיות לפאפאיה וגם לרשת של "מיין שיך"

למיין שיך יש בכל הצבעים בערך, חומר רגיל וקטיפה: כחול ירוק בורדו שחור אפור, יכול להיות שיש עוד ולא זוכרת.

ג'וניור שבתי מוקסין חום קטיפה - מיין שיך — רשת חנויות נעליים

אם כחול ז'מש מתאים לך קניתי לבן שלי באלי אקספרס ב 30 שקל ואני מרוצה

אם צבע כחול אפור חום בא בחשבון - יש בלידר.

לא מכירה עוד אופציות.

נעל סירה תיפורים - Bestep %

אני יודעת שיש להם סניף במודיעין עילית בני ברק וירושלים, לא מכירה סניפים נוספים.

אם את רוצה נעל יותר איכותית והרבה יותר יקרה, חברת אטלנטה - יש בגרוסברג בירושלים (עולה 400 שקל בערך, אני עקרונית לא קונה שם במיוחד שמבחינת האיכות אני מרוצה ממיין שיך ופאפאיה)

היה להם 3 ב250 קניתי מוקסים קטיפה מהממותת 

נעלי תינוק רכות מעור פרה לתינוקות בנים ובנות תינוקות מוקסינים נעליים ראשונות סניקרס - AliExpress 1501

Buy Natural Stone - נעלי מוקסין ללא רכיסה מזמש from Next Israel

יש שם עוד כמה דוגמאות בסגנון הזה.